זהו. זה נאמר.
נשכה שפתיים ואמרה אוקי. אז יצא צו הרחקה.
המבט על הפנים לא סיפר מה הולך בפנים.
הלכה לחדר בפנים ריקות מהבעה.
התיישבה על המיטה וכבר לא השתלטה.
הדמעות זלגו. אוזניות נשלפו. שמה שירים שקטים ומעלימה ת'דמעות.
יוצאת מהבית יש איזה משו כזה של כל השכבה.
רואה חברה. חיבוק ונכנסות.
מי יכולה לנחש שלפני 10 דקות לא הצלחת להשתלט על הדמעות?!
היה דיון. והיא השתתפה בשיא המרץ והאנרגיות. הרי זאת מי שהיא.
כשהפעילות נגמרה היא חזרה עם חברה. וכשהסתיימו ביניהן נושאי השיחה הן נפרדו.
היא סובבה את הגב. הולכת מהר. חסרת כח לזייף עוד.
פחות מדקה והזכרון צף ועלה.
מנסה ללכת למקום חשוך שלא יראו, כמעט נופלת. כולה רועדת
התיישבה. בכתה ורעדה בלי שליטה.
מסתכלת על תמונות, סרטונים קולטת שכבר לא יהיו יותר מפגשים של פנים לפנים.
ושוב.מוחקת ת'דמעות ממשיכה לבית.
הידית כבר מורדת. היד מוחקת את הדמעה האחרונה.
נכנסת בדממה. מוכנה לעוד מלחמה שקטה. בתוך הלב. עם עצמה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
16 תגובות
אנשים חושבים שרגישות, זה ביישנות. הם לא יודעים שיש עוד כל כך הרבה מעבר. תמיד כשהיו צריכים לכתוב עלי דברים טובים במשחקים כיתתיים, הרוב כתבו, רגישה.
וזה נכון, אבל לא מדויק בכלל. רגישות היא עולם שלם, קסום, מופלא. לכו לחקור עליו, אולי תבינו קצת יותר.
אבל רגישות היא גם כאב גדול, לפעמים. ואף אחד לא יכול להבין, רק הרגישים האחרים…
קשה לי שככה הרגשת, קשה לי שגם אני מרגישה ככה אין סוף פעמים וכולם רק מבטלים את הרגשות שלי.
מקווה שאחרי שתחקרו, באמת, תבינו מה זה.
אבל בסופו של דבר ובסופו של יום אני אוהבת את הרגישות שלי, היא מתנה שלא כולן זוכות לקבל.
פשו יוצא לי יותר להיפגע מהרגישות שלי….😶
אני מבינה אותך, אני גם כזאת. בפנים זה שורף ברמות בלתי נורמליות ובחוץ לא מבינים אותך.
אני מנסה לעבוד על עצמי. להגיד לך שזה תמיד עובד? שהרגישות שלי אך פעם לא מפריעה? לא. אבל אני מנסה בכוח להתמקד בחלקים הטובים שבה. ויש בה. מלא. להיות אופטימית. זה מעניק מרווח נשימה. תנסי את זה.
ויש מלא מלא חלקים טובים….
מדובר על סוף י"ב?
😒
כל אדם, בעיקר בגיל הזה, הוא שחקן… הוא מציג חיוך ואנרגיות בזמן שבפניםהכל רועש…
בזכות הרגשות שהרגשת את תרגישי מה אחרים מרגישים😍
אימלהה
אני איתך, נשמה, אוהבת אותך!!
בא לי לתת לך חיבוק!!!
ואווווווווווווווווווווווו ואווווווווווווווווווו ואווווווווווווווווו
כל כך כואבבבבבבב
יש לך כתיבה מטורפתת
ממ תןדה.. אהבתי תשם שלך.
אאוצ’, כל סיפור על מסיכה מעציב אותי מחדש.
אני איתך ואוהבת אותך אהובה. ושתדעי שאת ממש לא היחידה, לכל בת ובת יש את השק שלה, והרבה מאיתנו בוחרות כמוך – להסתתר מתחת מסיכה כבידה, לבכות לבד.
אוהבת המון, ותזכרי שה’ תמיד איתך!
❤
אני יודעת אתזה אבל הידיעה שכל אחת סוחבת לא ממש מקלה..
איך את יכולה לעשות את זה?
כלומר לקום מהבכי וללכת לחברות ועוד שהן לא יזהו?
אני בוכה כל הדרך (שעה וחצי) וגם שם מוצאת פינה וממשיכה לבכות ואח"כ כל הערב מסתובבת בפרצוף תשעה באב…
כל הכאב. הרצון שאנשים כבר לא ישאלו. המחשבה הזאת שאסור שיראו אותך חלשה זה מה שנותן א. הכח. ותאמיני לי שבכיתי כל כך הרבה.
אמאלה נקרע לי הלב
אני כל כך מזדהה עם הנאמר, מסכה מול בני אדם, אמיתיים רק לעצמינו
אאוצ'
אוף