לנשמה האלוקית, הבהמית, ובעיקר-לעצמי

ולכל אחת שמרגישה קצת כמוני
לך- כן, אותה אחת שלא הסתכלתי עליה כבר…
כבר מתחילת שנה?
בוכה בשקט, מתפרקת
מרגישה נואשת, בדומיה צועקת
מקווה, מאמינה, משתוקקת
את…אולי גם קצת כועסת?

היום הגדול מגיע, מלא קדושה
אז, בואי תוכיחי את עצמך ברגעים של מבוכה?
תפילה, ועוד אחת, ועוד.
עמידה, ועוד הפעם. אחח…כמה אפשר??
כואבות הרגליים. הלב? מזמן לא מגיב לרגש
קר כקרח, כשרוצה לבכות, הוא עושה זאת בשקט

ו-
רגע,
מה זה הקול הזה? קול יבבה
מי בוכה, ולמה? מה פה השתנה?!
זה…קול שופר? יום הגאולה?
היי, סליחה, אני, ממש לא מוכנה!!!
עוד לא תיקנתי את שעוויתי
לא ניקיתי את שלכלכתי
לא הרכבתי
יסודות כה עדינים
שבמו ידיי פירקתי

לא, לא,
זה היה בלבול ותו לא
בסך הכל יום כיפור, ראש השנה
אפשר להירגע…יש זמן להכנה
אז אוקיי, יש תפילה
וניחא, יש את זמן העמידה
(טוב, הוא ארוך ומייגע אבל מי ביקשה מנוחה?!)

ו…היי, כן, את!
אני רואה שקצת נעלבת
אבל בחייך, את היית די דומיננטית
קיבלת כל מה שרצית, מתיקות, הבנה, הנאה חוויתית
אז את הפעם הזאת אקדיש לחברתך הנחיתית
שעם כל הכבוד היא לא קיבלה תרועות
אלה רק סניטות ותלונות
מכות על ימין ועל שמאל
חודשי בידוד והתרחקות ממה שכה קרוב
ו-הלו, אני רואה שיש בך התנגדות
אבל זה לא תקף כאן כרגע
זאת הבמה שלי, ואני אחליט מה להציג בה

אם את דמות החסידית העדינה,
אם את דמות החברה המבינה
התלמידה החרוצה
השכנה, הכי הכי טובה
הבת המתחשבת והאהובה
האחות האופטימית והמקשיבה
ואז אגיע על פסגת השלמות

ולא, זו לא אותה הנאה ומתיקות
זה סיפוק, והנאה מסוג אחר
זה מזון הנפש
מזון לכל חסר
זו אווירה
זו התעלות
זו התמדה
זו התחשלות

זו האני האמיתית – ללא כל תלות
מוקדש לנשמה האלוקית שבי, וגם…קצת לבהמית. ובעיקר- לעצמי. ולכל אחת, שמרגישה בדיוק כמוני.