לך הכל היה קל

זה לא בדיוק נכון, ילדה שלי

חייבת לשתף מישהי…חני חברה שלי שלחה לי היום מייל עם ההודעה הבאה :

"מיטל, חבל שאת לא מדגישה יותר את זה שיש לך תואר שני במשפטים!

דיברתי עלייך היום עם אפרת חברה שלי מהעבודה וסיפרתי לה שאני ממש נהנית לקרוא את הפוסטים שלך, ואז היא אמרה לי: "אל תתלהבי ממנה יותר מדי,

היא סתם, לא למדה כמו שצריך, אין לה בכלל תעודות, היא גם לא תגיע לשום מקום"

ממש חבל לי מיטל, הרי יש לך תעודות ותארים, את צריכה להדגיש אותם יותר"

<<<<<<<<<<<<<

לרגע, המידע הזה החזיר אותי אחורה, לסביבה התחרותית והקנאה של החברות לצד הבית החם והבטוח של אמא ואבא…שם תמיד דאגו ללטף ולטפח ומצד שני לדרוש ולפעמים מעבר ליכולות שלי (ככה חשבתי בכל אופן).

אני זוכרת עוד בתור ילדה איך לא ויתרתי דווקא על המקומות שתמיד אמרו "את זה קשה להשיג, זה יותר מידי בשבילך"… אבל אני נלחמתי, זה מה שנתן לי את הכוח לכבוש עוד יעדים טובים ובריאים ולקטוף לעצמי הצלחות שהיו לי כנחמה ברגעי משבר (והיו הרבה כאלה), כי הרי אני זו שעמלתי לכבודן והן עומדות רק לזכותי!

<<<<<<<<<

אז להצטדק בתארים או במרתון אין סופי של ריצוי הסביבה, מחילה, אבל אני כבר לא מונחת שם מאז שהייתי כבר ילדה. החיבוק של אמא ואבא והעיניים שהאמינו בהצלחתי הם שנתנו לי את הכוח להבין שאני כאן בזכות הפעולות הקטנות שעשיתי בדרך….

<<<<<<<<<

אז לאפרת אני מוחלת, אבל את, בתי אהובתי היקרה, אני רוצה שתדעי כל רגע ורגע שגם אם נראה שיש לי הרבה תארים או הצלחות … תדעי שהדרך לשם לא הייתה קלה לי בכלל… דרך רצופה בהצלחות קטנות כגדולות, בעליות ובירידות…. עבדתי ולא הרפיתי עד שהגעתי לכל יעד ויעד, בזכות אמא ואבא, בזכות חברות טובות בדרך ובזכות אבא, האבא של כולנו שרק היום אני מבינה שכל המכשולים וההצלחות שעברתי הם חלק מהדרך…

אז בך בתי היקרה אני מאמינה, מאמינה בחוכמה שלך, מאמינה בטוב שלך, מאמינה בלב הענק שלך, מאמינה בכל כולך, מאמינה בך!

אותך עם כל הטוב שבך וכל המעלות, העולם צריך.

ואת הכל אני אומרת לא רק כאמא, אלא כבעלת ניסיון , כאחת שחווה את ענייני העולם הזה ממרום גילי, ורואה שהעולם צריך אנשים כמוך, אנשים טובים, בעלי חכמה, בעלי מידות טובות, עם רגישות לסובבים אותם, עם אמביציה, עם לב ענק, אנשי חסד ואמת.

בך ילדתי הקטנה, בך אני מאמינה.

רק, תאמיני בעצמך!

אני כאן תמיד בשבילך !

באהבה אין סופית,

מיטל

אמא שלך