כותרת למכתב שלי-אין

.
מורתי היקרה,
ישבתי אצלך היום בשיעור, מתוסכלת, לא מבינה, עצבנית, מיואשת ועם עוד הרבה רגשות שכאלו.
וכל זה למה?
בגלל מורה אחת שפשוט—-מתעלמת.
אני יושבת אצלך בשיעורים כבר יותר מחצי שנה, וכל הזמן הזה לא הייתי מאוד מבסוטית.
אולי אפילו קצת הפוך ממבסוטה…
ואי פעם שאלת אותי משהוא?
מה שלומי?
אם הכל בסדר?
למה אני לא מקשיבה אצלך?
אם אני מבינה?
שאלת אותי שאלה בדיוק פעמיים, פעם אחת אם הכנתי שיעורי בית (שלא הכנתי-בגלל חוסר הידע שלך איך להסביר…) ועוד פעם שמי שישבה לצידי קראה לך כמה פעמיים ואני הסתכלתי עליך בכל פעם בפרצוף — אז לא היה לך מנוס מלשאול למה אני לא עובדת, וכשעניתי לך שאני לא הבנתי כלום ממה שלימדת בזמן האחרון ענית לי: "חבל שאת לא מקשיבה."
ועכשיו, נמאס לי!!!
למה בגללך אני צריכה לסבול?
את יודעת כמה סבל עברתי לפני כל מבחן אצלך? את התסכול והבכי ממורה שלא מסכימה להסביר לי בצורה קצת שונה ולצאת מהמוח המרובע!!
ולמה למען ה' מתי שאני כן מקשיבה ומשתתפת את לא יכולה לתת איזו מילת עידוד?
כל מ שעשית עם השיעורים שכן הקשבתי זה להגיד לי שמתי שאני מתאמצת, אני מצליחה…
באמת? אולי חשבת על זה שפשוט שיעור לפני הייתה ממלאת מקום שלימדה אותנו את אותו חומר. אז ידעתי!
ולסיכום, מורה יקרה, גם אם את קוראת את זה ואת לא המורה שלי, קחי את זה לתשומת ליבך! ולעולם אבל לעולם אל תראי לתלמידה שהתייאשת ממנה וגם אל תחשבי את זה!
ולך תלמידה יקרה, חברה לסבל;)
מזדהה? או שרק אני סובלת (די) בשקט?