יומנה של תשראית טרייה/26- סיום

טיסה חזור

הצטרפתי לזוג חבדניקים. הם הצטרפו לעוד חבדניקים. היתה שם גם מורה חב"דניקית, המורה, שמה אביגיל, נצמדה אלי וצירפה אותי לשולחן שלה. קשקשנו רבות באנגלית, היא סיפרה לי על חברותיה החבדניקיות. בסמינר בו היא למדה, המנהל לא ראה בעין יפה שלומדים חסידות. זה בכל זאת סמינר ליטאי. אז כל פעם עשו את השיעור במקום אחר. ממש כמו ברוסיה, בחדר אוכל המיקום נלחש, והיו מרגלות שהזהירו את השאר כדי שלא יתפסו…
הזמנתי לזניה, בארץ אני גומרת כזו מנה. אבל אני לא בארץ.. מגש לזניה מהביל הוגש לי. נגסתי- והתחרטתי שלא נשפתי חזק יותר. זה לא היה חם, זה היה לוהט! רותח!! הרגשתי את החתיכה בכל הוושט, זה היה מוזר.
לא היה לי אינטרנט, או נתונים סלולריים. אביגיל יצרה קשר בשבילי עם רחוקת משפחה. דודה של דוד שהוא גיס של אמא שלי. אביגיל התעקשה שאבוא אליה הביתה, הוחלט שאני אהיה אצלה בינתיים. היא עשתה לי סיור מקיף, הוציאה לי כמויות של אוכל, אפילו נתנה לי ספר על הרבי- לקרוא, ויצאה לעבודה. התקלחתי, דיברתי עם אמא שלי, ניחמתי חברות שלא נפרדתי מהן, התגעגעתי חזרה לחברות מהארץ. נרדמתי. מה זה נרדמתי, אחד חלקי שישים מיתה. התעוררתי לקול צלצול הפלאפון, אמא שלי בלחץ אומרת לי לקום, כי קרובת המשפחה מחכה כבר חצי שעה מחוץ לדלת. אופס. לא נעים. אני גם בלי שעון, הנתונים לא נודדים לי ואני לא יודעת כמה זמן ישנתי, או מה השעה עכשיו. פתחתי את הדלת, וריקי- קרובת המשפחה, לקחה אותי לבית שלה. היא ישראלית במקור. שוב הלכתי לישון, כמו מרמיטה ישנתי. לא, יותר גרוע, כמו דב. פתאום התעוררתי, קלטתי את ריקי בפתח. היא רק אמרה את השם שלי בעדינות.. לפחות לא קוראים לי עגלון על פי הסיפור הידוע. צחצחתי שיניים, ריקי הכינה לי תה אמיתי, עם עלים ומים רותחים. ניסיתי להתקשר הביתה, לא הלך.
יצאנו לדרך. הדרך הרגילה היתה חסומה, עשינו עיקוף שלם. ריקי הסבירה לי מה לעשות בשדה התעופה. נכנסתי, עברתי במסדרון, פניתי למסדרון אחר, עליתי מדרגות, ירדתי מדרגות. בידוק בטחוני, סיבוב בדיוטי פרי. אין לי טיפת מקום במזוודה, אז לא קניתי כלום. חיכיתי שעתיים אני חושבת, והתחילו להכנס למטוס. במחלקת תיירים השתרך תור ארוך ארוך, עד לגייט הבא. אני לא צוחקת. נעמדתי בהכנעה בסופו של התור. דווקא הלך מהר. החליפו לי כסא, למחלקת עסקים. בבלבול הסתכלתי על המספר, על הכסא. "כאן זה מחלקת עסקים?" שאלתי. "כן" ענו לי. בהתרגשות התיישבתי בכורסא.
כמו תמיד, סקרתי את סביבתי בסקרנות. רק שהפעם היה מעניין. אוזניות קשת איכותיות, גרביים, כיסוי לעיניים בשביל לישון, בקבוק מים אישי, כרית בגודל אמיתי. כל זה מה שמקבלים במחלקה ראשונה. אפשר להפוך את הכורסא למיטה, להפעיל מסאז', למתוח רגליים. הדברים שלי אוכסנו בתא נפרד. מקום מרווח יותר לעיתונים. פנס אישי. מישהי ביקשה להחליף איתי מקום, אז עכשיו אני גם ליד החלון. יש יותר מושלם מזה?
נקודות מעניינות: כאשר המארח שלי בקראונהייטס שמע איך סודרה לי טיסה ישירה באל על, הוא צחק ואמר: "אולי הפעם יסגרו לך מחלקת עסקים".

ביום בו נחתתי בשוויץ, אביגיל המורה איבדה את המפתחות שלה. היא קבעה עם ביתה להפגש במסעדה, ושם הבת תעביר לה את המפתחות. במסעדה נפגשנו ומאז הכל הסטוריה. השגחה פרטית מופלאה.