חיי

זוויות שונות על גיל ההתבגרות
ב"ה
ילדות. כמה קל ופשוט לבוא לידי אושר, שמחה ,צחוק.
בגרות. מצבי רוח משתנים, עד מתי?!
את ההמשך עוד לא חוויתי.. אני קטנה, אני עוצמתית. נחיתות, כלי מדהים להוריד אותך מטה מטה. להסתובב בלי חיוך על הפנים או עם. מה זה משנה אם ההרגשה זהה, אושר ?! לא בבית ספרינו.
אני רוצה שיהיה לי טוב תמיד. שניה אחת אני למעלה ואחרי שניה ברצפה. למה? מה רוצים ממני? מי אשם?
הכלה , אהבה, קבלה ,וכל מה שלא תרצו, זה מה שאמור להחזיק אותי מעל פני המים.
אבל איך אני יכולה לאהוב את עצמי אחרי מה שקרה עם החברות?.. בושות.
ואיך אני יכולה להכיל ילדה כל כך לא מוגדרת? אה?!
בהתחלה זה לא אני. זה לא קשור אלי המצבים הטורדנים האלה. אבל לאט לאט זה נהפך
ל "אני החדשה".
אין ילדות, אין מציאות, יש מתבגרת בלי בגרות.
וזה כבר מקובל וידוע ומיודע:
אני עצובה. מאוד. אני פסימית. אני אדישה.
נהרסת התדמית האישית. אין אמון בעצמי, אין אמונה. וגם אם יום אחד יאיר לי זה לא יהיה, לא יהיה אני. זה כפית חד פעמית. מתכלה. חוזרת להגדרה- אני לא שמחה.
ריקנות. חוסר מעש.
חוסר מעש.

הי. מתי כבר תביני כמה משמעותית ועוצמתית את, אולי? ואולי תכירי במשברי הגיל שיחלפו כמעט מאליהם, נשיפה אחת שלנו- והם הרחק הרחק.
אני אופטימית. אני שמחה. מאוד. אני חיה.
העצב הוא לא אני. אין לו כניסה להגדרה שלי. הוא בא דופק בדכדוך קל. מעורר רחמים..
מעשה, דיבור, מחשבה, אפילו הסחת דעת, והוא הולך. עד לפעם הבאה. ושוב.
אנחנו לא ניתן לו להתקבע בתוכנו.
אנחנו נתבגר (נתגבר) באושר. עילאי.
נ.ב. הגיגי: אהבת האדם שבי מתעוררת כשהאדם שאני נאהב על ידי.
"את כולם את שופטת כך?… "(אני)