מאה שנה לאחור
ערב י"ב-י"ג תמוז, חג הגאולה של האדמו"ר הריי"צ.
מחפשת לי מה לקרוא, להיזכר, להתחבר מחדש.
כאילו שאני חיה מאתיים שנה. כאילו לא נולדתי חב"דניקית. צריכה לגרד מהמוח, לפתוח ספרים.
אל תבינו אותי לא נכון, אני חסידית. שואפת לזה לפחות. אבל אולי רצף העומס של החיים משכיח ממני כל מיני יסודות שגדלתי עליהם, שירים מהגן ותאריכים מבית הספר היסודי.
יופי, אז אני פותחת וקוראת.
בטח, זוכרת מצויין את המאסר הראשון… העגל בחדר החשוך וכל זה.
ממשיכה לקרוא, המאסר האחרון. נטו נגד שמירת התורה והמצוות.
פשוט.
מרימה עיניים מהספר משייטת על התקרה. בום. נתקעתי למעלה, שפשפתי את הטיח.
זהו, הבנתי למה קשה לי להתחבר ולהרגיש. אני לא חווה (ב"ה) נסיונות בשמירת תורה ומצוות.
רגע, אל תזרקו עלי עגבניות, תעשו לי טובה ואל תשוו ניסיון בחסימה על האינטרנט לבין תא מעצר מצחין, רגליים עקודות וגזר דין מוות על שמירת תורה ומצוות…
אני אפילו לא רוצה להתווכח מה יותר קשה.
אני רק אומרת שחסר לי החוויה בשביל להתחבר באמת (לא באמת חסר, רבש"ע, תבין את כוונתי…).
חוזרת לספר, נזכרת בשלבי הגאולה של האדמו"ר הריי"צ.
בהתחלה פסק הדין היה "מוות בירייה". אח"כ הוא הומר ל3 שנות גלות בקוסטרמה. ואחרי עשרה ימים בקוסטרמה, הודיעו לו סופית שהוא משוחרר בחזרה לביתו. שחרור שהתבצע סופית יום אחרי ההודעה על כך.
למה אני מתעקשת למצוא קשר למציאות? סתם קרציה, אחרת אני לא מרגישה חיבור.
ובמציאות מה החיבור שמצאתי? הגלות הזו. עד הרגע האחרון הדברים מתנדנדים. כבר נהיה חושך, כבר נסע לעיר הגלות, היה אפשר להתייאש בנקודה הזו. לא?
והנה, ממרחק של כמעט 100 שנה מאז אותה גאולה, בואו נסתכל על זה רגע. האנשים שם, החסידים המסורים של רבי יוסף יצחק שניאורסון… איך הם הרגישו כשהרבי עלה על הרכבת לגלות?! הם לא ידעו שתוך עשרה ימים הוא ישתחרר סופית. זה היה להם חושך בעיניים. חושך אמיתי.
אולי היו שם כמה שאמרו לעצמם "אנחנו עוד נראה את הטוב", אבל היו בטוח כמה כמוני שהתייאשו…
והיום אנחנו יכולים להסתכל על זה ולראות גלות וגאולה – סיפור שלם. ולחגוג את זה.
אז למה כל כך קשה לפעמים לדמיין את הגאולה שלנו? שלנו? שלנו?
אוף. כי כבר נמאס לחכות. יאללה כבר!!! רוצים סיפור שלם!
במכתב שכתב לחסידיו לקראת יום השנה הראשון לשחרורו הוסיף (האדמו"ר הריי"צ): "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
8 תגובות
אהבתי ממש את הפוסט
יש לך את זה בכתיבה
וואו הייתי מרותקתת
ואני אף פעם לא קוראת פוסטים בבטח לא ארוכים.
צודקת בכל מילהה
איזו מהממת את. כתבת כזה יפה ונכון, פשוט נכון.
גדולל.
אהבתי ממש את הפוסט.
וכתבת מהמם!
תודה לך על זה.
יפה מאוד. אהבתי ממש! את כותבת זורם וטוב.
ואווווווו! חסידה אחת!!!
חיזקת, עוררת, עשית לי את זה!
איזו מיוחדת את, רוצה להכירך מקרוב!
תודה על כל מילה,
יחי המלך!
אהבתי את הפוסט, וגם את השם?
תודה! אני לא חבדניקית, אבל ידעתי שיש היום משהו על חג הגאולה של הרבי הרייצ, אז תודה על הפירוט.
ובגלל שאני מרושעת להנאתי, "רגע, אל תזרקו עלי עגבניות, תעשו לי טובה ואל תשוו ניסיון בחסימה על האינטרנט לבין תא מעצר מצחין, רגליים עקודות וגזר דין מוות על שמירת תורה ומצוות…" -אוי, כמה שאני יכולה לחלוק עליך.
איפה העגבניות?
אולי ברמה של רגליים עקודות וכו' לא ממש, אבל ברמה רוחנית נפשית?
הרבה בני נוער בעולם מרגישים גזר דין מוות רוחני, המון.
אז כן – אני באמת, ברוב חוצפתי, קצת משווה. לא בדיוק, אבל כן בתיאוריה.