אישה מבוגרת מאוד התיישבה לידי ברביעייה באוטבוס.
אחריה מגיע ילד נראה בן 10 שסוחב מלא שקיות כבדות שמסתבר שהן של הזקנה.
הוא מסדר לה אותן במושבים שלידה ולידי ברביעיה.
פתאום אני קולטת את הגבס שעל היד שלו והרצועה על הצוואר שמחזיקה לו את הגבס.
אחרי השנייה של ההלם ראשוני אני מתאפסת על עצמי ועוזרת לו לסדר חלק מהשקיות במושבים.
התפעלתי כלכך.
ילד קטן, היד שלו מגובסת והוא ככה עוזר לקשישה הזאת לסחוב?
בהתחלה חשבתי שזה הנכד שלה או משהו אבל אז הקשישה הודתה לו
והוא ענה לה: 'בשמחה! יום טוב!' לבבי כזה והלך.
זה היה פשוט מדהים שקיבלתי צמרמורות בגוף.
האוטובוס התחיל לנסוע והזקנה החלה לחפש את הרב קו שלה ללא מוצא
היא ממלמלת לעצמה משהו כמו איך אני אשלם וכו
עד שסוףסוף היא מוצאת אותו ומבקשת ממני לנקב לה.
קמתי לנקב לה ואומר את האמת הרגשתי גאווה עצומה שאני חלק מהטוב הזה.
אחרי שניקבתי לה היא שאלה אותי בפרצוף מודאג אם אני יורדת בתחנה מסוימת.
עניתי לה שלא.
הבנתי שהיא צריכה עזרה עם השקיות אבל לא יכולתי לעזור לה כי מיהרתי לאוטובוס הבא.
אבל הטוב הזה שהילד החבוש ביד עשה נגע בי כלכך שרציתי גם לעשות טוב רציתי גם לעזור לה.
הצעתי לה שנחפש מישהו שיורד באותה תחנה.
שאלתי בחורה אחת שענתה לי שבעקרון היא לא יורדת באותה תחנה
אך היא תשמח לעזור להוריד לזקנה את כל השקיות מהאוטובוס ואז תעלה עליו בחזרה.
הזקנה שמחה, היא התכוננה לקום אבל הבחורה דאגה לה ואמרה
'רגע אל תעמדי סתם… תשבי ..עוד לא הגיעה התחנה' …
כשהאוטובוס עצר בתחנה הבחורה עזרה לה להוריד את השקיות
ראיתי שהיא בלחץ שהאוטבוס יברח לה
אז צעקתי לנהג שיחכה עד שהבחורה תעלה בחזרה…
נראלי בחיים לא צעקתי ככה לנהג בכזאת התרגשות >>>
——
אין לי איך להסביר את גודל החוויה וההתרגשות הזאת
שהיתה לי מהרצף של הטוב הזה שקרה שם.
באוטובוס עירוני, רגיל למדי , פשוט, עם אנשים פשוטים ורגילים.
תוכלו להגיד שאני מגזימה—
שאלו מעשים הגיוניים מעשים מובנים מאליהם.
תוכלו להגיד כי אלו המעשים המתבקשים להעשות בין כה וכה.
אך אני שם באוטובוס הזה למראה הטוב ההולך וגדל הזה נגמרתי.
זה היה כל כך עוצמתי עבורי
שקשה היה לי להכיל את גודל רצף האירועים שהתרחשו שם בזה אחר זה
כל מעשה טוב שנעשה רק הדליק בי חיות להמשיך אותו.
אני חושבת כי הילד הקטן לעד יזכר בליבי כסמל העשיית טוב…
הלוואי ששרשרת הזו של הטוב הזאת לא תגמר לעולם>>>
—-
אז איזה טוב את עומדת לעשות היום?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
16 תגובות
וואווווו
אורין@
אימא שלי אוהבת אותך זה בטוח
ילדות עם לב זהב
כמה יופייייי
😭
את מתוקהההה
מתנמס לי פההה
איך יפה
אני אהבתי ממששששש
וואו. התרגשתי ממש.
כל הכבוד לכולכם שם. ממש ריגש אותי… באמת נותן רצון לעשות רק טוב!
אורין…
כל כך התרגשתי עכשיו
וכולי צמרמורת
הילד הזה גרם לי לבכות. כמה הוא ריגש אותי.
איזה עם אנחנו. איזה. השם הטוב, תודה.
וכל כך ברור לי למה אנחנו העם הנבחר.
אלוקים שלי!
תראה את העם שלך. תראה איזו אהבת ישראל.
תראה את הילד הקטן הזה.
נכון שהגאולה תגיע ממש עכשיו? נכון, השם?
.
ותודה, אורין. תודה שכתבת את הפוסט הזה. הוא עשה לי כל כך טוב בלב.
.
תודה, השם.
שבחרת. בנו.
ואו!!
ממש אין על העם שלנו…
ואלווי שלא תיגמר השרשרת…
וואי זה מרגש!!
איזה חמודה שעזרת לה גם, ואמןן
יאא
זה מיוחד
האמת שזה מרגש
וואו.
הגיוני שאני עם צמרמורת??
"הלוואי ששרשרת הזו של הטוב הזאת לא תגמר לעולם>>>"
אמן, אין על העם שלנו. באמת.
שיוווו ריגשת אותיי!!!🤩
זה מהמממם!!! 🥰
ואיזה מהממת את שכך שמת לב לפרטים!!!😍
אלופהההה!!!😍
כתבת את זה גם ממש מהממממם!!!
מוכשרת שכמוךךךך!!!
זה כזה סיפור חמודדד
כל הכבוד לך שאת אוספת את הרגעים האלה ואפילו טורחת לשתף אותנו!
תכלס בואו נסתכל גם אנחנו על הסביבה שלנו, אולי נהיה הסיפור הבא 😉
אין על העם המתוק שלנוו
ווואו, אמהלה
ממש אהבתי את הפוסט, הוא… מדגיש את העם הזה, העם המיוחד שלנו.
את חמודה ברמותת
קרה לי סיפור דומה.
אני לא גרה בארץ, ושנה אחת באתי לביקור בארץ, נסעתי לבנידודים שלי והמספר טלפון שהיה עליי היה שגוי…
הסים היה חדש, לא היה לי עוד מספרים, לא היה לי מושג מה הכתובת והעיר ענקית….
משפחה שהייתה באוטובוס קלטה את הבעיה שלי כשניסיתי להתקשר והציעו לי שאני ארד איתם, והם ילכו לבית שלהם ושם יחפשו בספר טלפונים. ישבתי בתחנה וחיכיתי, היה חם, והייתי עם מזוודות, והייתי לחוצה ברמות שאני לא אספיק להגיע אליהם עד שבת (היה יום שישי)
אחרי כמה זמן הם חזרו אליי עם המספר והכתובת המדויוקת בפתק!
היה רעש מסביב, והספקתי רק לשמוע את האישה אומרת לי שזה ברחוב מרעוך וזה כתוב לי בפתק…
ואני ילדה תמימה וחדשה בארץ, נסחבת עם שתי מזוודות שאחת עם שני גלגלים בלבד וידית שלא נפתחת, חיכיתי לאוטובוס וכשהוא הגיע קלטתי שאני לא מצליחה להעלות את המזוודות… שתי שניות ואפילו בלי שביקשתי פנו אליי שני אנשים, ושאלו אותי אם להעלות את המזוודות.
כל הנסיעה אנשים עזרו לי להחזיק את המזוודות, ואני הקשבתי לשמות של הרחובות…
"רבי יוחנן, רבי יהודה, רבי יעקוב" שמות של רבנים, ועוד שמות של רבנים, שום מרעוך!
ואני מביטה בפתק מבולבלת, מתי כבר מרעוך?
שתי נשים קלטו שאני לא מהארץ ושאלו אותי אם אני צריכה עזרה עם הכתובת, הראתי להם והם הבינו שיש טעות… אין כזה רחוב מרעוך!
לא שמעתי את האישה נכון וגם לא הבנתי את הכתב…
ירדתי ברחוב כלשהו ודפקתי בבית כלשהו, אישה שהייתה שם נתנה לי להתקשר לדודה שלי והצלחתי להגיע לדודים שלי בשעה טובה ומוצלחת…
מה שהיה מטורף בסיפור הזה זה העזרה של האנשים, אנשים שבכלל לא מכירים אותי ידעו איך לעזור לי, אם זה לתת מספר או כתובת, אם זה את הטלפון, ואפילו לעזור לסחוב את המזוודות.
גויים לא היו עוזרים לי ככה.
אבא שלי תמיד אומר שאם תתפוס מטייל ישראלי ותגיד לו "יש במלון 67 מטיילת ישראלית פצועה וצריך מישהו שישמח אותה"
תוך כמה דקות יהיה שם פיצוץ של מטיילים שיבואו לשמח אותה ויקנו לה מתנות וכו'…
אם תתפוס מטייל גרמני לדוגמא ותגיד לו "יש במלון 67 מטיילת גרמניה פצועה וצריך מישהו שישמח אותה"
הגרמני יביט עלינו כאילו צנחנו מהשמים וישאל מה אנחנו רוצים ממנו ומה אכפת לו ממנה…
מנסיון!
אין על העם שלנו♥
שייווו!!! איזה סיפוררר!!!🤩
באמת אין על העם שלנוווו!!!❤️
את כותבת…שיוווו…נדיררררר!!!😍💕
ריגשת אותי את יודעת??
אורין ריגשת אותיי!!!
אלופה שכמוך!!! אייך ששמת לב!!! ופעלת!!! ושיתפת אותנו!!!! 😍
ישכוייח!!💕!תודה צדיקה💕ושוב תודה צדיקה💕💕