השלג הפך למים!

כשממציאים פתגם
"הוד מעלתך?"
המשרת נקש, מתופף באצבעותיו בעליזות על הדלת.
טיק טיק טאק.
דממה.
"אדוני הנסיך?", תמה האיש, "צהריים טובים! השמש זורחת, הציפורים מצייצות, אני חי, ולך יש מערכת לימודים קפדנית במיוחד".
דממה.
"אתה יודע מה, הוד נסיכותך?", למשרת היה עבר מפואר של מקרים כאלו עם אדונו הצעיר, "אנחנו יכולים לשחק את המשחק הזה, אם אתה שותק, גם אני אשתוק".
שתי דקות דממה.

"בסדר", נכנע, "אולי אנחנו לא יכולים".
בפסיעות מדודות הוא פנה אחורה, הולך הישר ללשכת האציל נומט, האחראי על בדק הבית של הארמון.
"בוקר טוב אדוני", חייך בנימוס, "אני צריך את המפתח לחדרו של הנסיך".
"אל תגיד לי ששוב פעם הנסיך לא מוכן לפתוח את הדלת!", נהם האציל, בריון בגובה שני מטר, עם מערכת שרירים מעוררת אימה, לסת קשוחה, ועיניים חודרות מצועפות. לא ממש מישהו שאחרים יבחרו להגדיר כאצילי במיוחד.
"אדוני מעדיף שאשקר?" שאל המשרת.
האציל צמצם את עיניו אף יותר, "טון הדיבור שלך אינו מוצא חן בעיני", אמר בקולו העמוק.
"משהו כן מוצא חן בעיניו?", הרהר בן שיחו ושתק.

בפסיעות גדולות וצבאיות צעד נומט לחדרו של הנסיך, מבטו ממוקד, והמפתח אחוז בידו החזקה, קצהו פונה למעלה משל היה פגיון.
המפתח ננעץ, הדלת נפתחה, ונומט פסע פנימה בזהירות, מאחורי גבו מציץ המשרת.
"זה באמת לא מצחיק, ילד", נהם האציל, והרים בתנופה את השמיכה המתפתלת.
על המיטה שכב נער צעיר, עקוד בידיו, ברגליו ובפיו ונוטף זיעה.
"יכני הברק", קילל נומט, "מה אתה עושה פה, בן?"
"מכנסי משי?" הזדעזע גם המשרת, ומיהר להתיר את הנער מכבליו. הנוחים, יש לציין.

מרגע שהוסר מחסום הפה פרץ הנער במלל בהול: "הנסיך, הוא קרא לי. הוא שכנע אותי לשחק איתו. החלפנו בגדים, הוא נתן לי לשתות. נרדמתי. הוא נעלם, התעוררתי ככה. הוא קשר אותי, הוא רימה אותי, הוא…".
"השלג הפך למים!" קרא המשרת, "תנשום קצת ילד".
"הבן שלי לובש את בגדי הנסיך", השתנק נומט, "יקחני האופל!"
"חס וחלילה", אמר המשרת, "באמת, אדוני".
"למה יש לך כסף בכיס, ילד?" קולו של נומט היה מצמרר.
"אההמ… יש לי כסף בכיס?", גמגם בנו בטון לא משכנע בעליל, "הממ אני חושב ש… כלומר… ייתכן ובטעות מישהו הכניס לי…"
"סטירת לחי מצלצלת?", הציע אביו.
"אבל אבא…"
"בן!!!"

"בסדר, בסדר", בכה הילד, "הנסיך ביקש ממני להחליף איתו את בגדיו ונתן לי כסף אם אשתוק".
"השלג הפך למים!" מלמל האציל, "הנסיך איבד את שפיות דעתו המינימלית גם ככה. הפרחח הקטן ברח".
מה עכשיו? שאל מבטו של המשרת.
"עכשיו ידידי", טפח נומט על שכמו של המשרת," הגיע תורך אישי הטוב. קדימה ברנשי האמיץ, חזק ואמץ ולך להודיע למלך שבנו ברח. אני… מאד עסוק כאן כרגע עם הילד שלי וכל זה".

****************

הנער שנכנס אל הפונדק הקטן לא עורר תמיהה. בגדיו היו פשוטים וכובעו החום המקומט היה משוך על פניו. פסיעותיו היו בטוחות בשעה שביקש מהמוזג כוס בירה מלאה עד קצותיה.
"אתה בטוח נערי?", המוזג, משום מה, נבוך.
הנער הנהן. והניח על הדלפק מספר מטבעות, פי שלושה לפחות מהמחיר המקובל.
"בסדר", המוזג יותר שתק מאשר דיבר. בתנועות מדודות הוא מילא ספל מקציף והניח אותו בזהירות לפני קונה הבירה הצעיר ביותר שאי פעם ראה.
"קח את העודף שלך בחור, אני לא גנב. והמלצה שלי – אל תחשוף שאתה יכול להרשות לעצמך לשלם פי שלושה משוויו האמיתי של דבר כלשהו. אין זה חכם במיוחד בחלק זה של הממלכה".

ברק מתעניין נצץ בעיני הבחור והמוזג נאנח. בני הנוער האלה, רק ריגושים מעוררים אותם. שכזה בחור צעיר ישתה וודקה, השלג נהפך למים!
הפונדק היה מלא עד אפס מקום, והצעיר התיישב על שולחן קטן, מקולף.
נצנוץ מרדני נצנץ בעיניו החומות בשעה שבלע לאט את המשקה, שותה אותו בלגימות קטנות ועדינות כאילו הנוזל מכאיב לגרונו. לזה קוראים הרפתקה, לא לכל השטויות שהוא לומד בארמון.
הוא הרים את פניו, מולו ישב אדם זקן. כוס מים עטופה בשתי ידיו הרועדות ומבטו מהורהר.
"כל כך חם בחוץ", פנה לשכנו בסקרנות, "לא?"
האיש נעץ בו מבט מופתע, "כן", ענה בשקט.
"אומרים שבקצב הזה נעמוד בפני מחסור מים חמור", אמר הנסיך בידענות, "כל יום כאן יותר חם מקודמו".
הזקן לגם מהכוס.

"המצב ממש חמור!" התרגש הנער שמולו, "זה ממש מסוכן! תאר לעצמך שנישאר ללא שתיה, השלג הפך למים!"
"כמה מוזר, אה?" מלמל הזקן והשתתק, זיק ריצד באישוניו, מהיר אבל עמוק.
"מאיפה הגיע הביטוי הזה בכלל?", תהה הנסיך לפתע. משהו בסבר מבטו הרציני של הזקן דרש מחשבה. הוא לא התייחס לביטוי המפורסם במשמעותו המוכרת, אותו פלטו אנשים כאשר גילו בבוקר כי חנותם נשדדה, שועל טרף את תרנגולותיהם, או במקרה של הנסיך – קמט התנוסס על קצה חולצתם. "השלג הפך למים", חיוך הסתמן על פניו של המבוגר, הוא משך את המילים בעדינות, מחספס אותן בקצותיהן.
"אתה באמת רוצה לשמוע?", העיניים הזקנות נצצו סוף סוף.
הנסיך הנהן.

הזקן הניח את המים על השולחן, ונעץ מבט בוחן בבן שיחו.
"פעם היה צייד", התחיל האיש. "כשאני הייתי ילד לא היה אדם אחד שלא הכיר אותו. רק היום אנשים גדולים הולכים ומשתכחים ממנו. סיפרו עליו נפלאות. סיפרו שידע לקלוע בשפירית במעופה, שיכל לכוון ממרחק של מיל לליבו של תפוח. שיכל לשלוח את חיצו דרך קנה חלול. סיפורים משונים שהתרוצצו לחששו על קרב, חמישה עשר לוחמים מיומנים והוא, חמשה עשר חיצים, כשהוא נמלט מרודפיו ברכיבה מהירה על סוס. שבעה מהם כשפניו מוסבות לכיוון הנגדי, וכולם כולם מדויקים להחריד.
היו שטענו שהוא מכשף, היו שטענו שהוא משוגע, היו שסגדו לו כקדוש. במקום ממנו אני הגעתי, אנשים דיברו על אומנות ועל פיתוח מרבי של יכולת וכישרון.
אבל יכולת וכישרון דורשים עניין, והצייד, שהכיר את הממלכה ככף ידו, שוב לא מצא הנאה בקליעה למטרה ביערות או בתחרויות המקומיות. הוא החליט לשוט רחוק, למקום חדש ולא מוכר בו יוכל לבחון את כישוריו באמת.
מסע ארוך ומפרך חיכה לו, אך הוא לא היה מהמתייאשים בקלות, בלילות, לבדו בסירה קטנה, גילף לו קשת, טובה לאין ערוך מכל הקודמות לפניה.

ימים עברו עליו, אולי שבועות, מדי פעם עצר במקומות שונים, מחדש את אספקת המזון שלו. ובערה בליבו: רחוק, יותר רחוק.
ולילה אחד זה הגיע, הוא ראה מרחוק אורות קטנים מנצנצים וחייך.
זה היה הרגע בו הכתה בו הרוח.
הוא הצטמרר לתחושה חדשה שלא הכיר ומיהר להתעטף בגלימתו. הקור. מעולם לא הכיר קור אמיתי, ולא ידע כיצד עליו להתמודד עם אויב עקשן שכזה.
בקדחנות, עטף עצמו בשמיכותיו, מתכסה בהם ככל יכולתו.
מצונף ורועד ירד אל החוף והתחיל ללכת, מחמם את גופו שקפא.
משהו עדין ליטף את לחיו והוא הרים את מבטו והשתנק בתדהמה.
גרגירים לבנים עפו מכל עבר, הסתחררו באוויר הקר ונחתו לאדמה בשקט מפתיע.
הוא הרים את ידו, מוקסם, מניח לפתית זעיר שכזה לרדת אל ידו.
"מה זה?" שאל את האדם הראשון שראה ברחובות הריקים, "מה זה?"
האיש הסתכל עליו כעל משוגע, "שלג", אמר בהרמת גבות, "תכנס לאיפשהו. תזהר שלא תקפא", הוסיף ומיהר לביתו.
אבל הצייד לא רצה להכנס, הוא לא רצה להזהר, כמכושף הוא צעד ברחובות. מסתכל בעיניים נוצצות במרבד הלבן והענוג שכיסה את הבתים הקטנים.
"שלג", הוא בכה. "שלג", הוא צחק. הוא חפן בכפותיו קור לבן וצחור, מחזיק בו ברכות.
"שלג", לחש בעיניים משתאות, העולם שסביבו בהק, נצץ. כאילו העולם מטהר את עצמו, שוטף עצמו מזוהמה ומעלים את מצוקותיו תחת תחבושת מבהיקה.
כל כך יפה היה בחוץ, וכל כך קר.

"אני לא יכול להישאר", הבין הצייד, "הגוף שלי לא מותאם לקור הזה. אני חייב ללכת. אחזור לביתי. ראיתי די לחיים שלמים".
הוא חפן שלג בכפותיו, מתעלם מהקור שצרב בהן ודחף לקופסה שהניח מבעוד מועד בתרמילו.
הוא חזר לכפר, ידידיו ערכו לכבודו מסיבה. בעיניים נוצצות, הוא סיפר לבני כפרו על מסעו המופלא, על הכוכבים שראה, על האלמוגים שגילה, ועל פתיתים לבנים קסומים, שנקראים שלג.
"הסתכלו", הוא פתח את קופסתו, "הביטו ידידים".
אצבעותיו חיפשו את המרקם הרך ומצאו-
"מים!" אחז הצייד בליבו, "השלג הפך למים!"
דממה השתררה כשהצייד הניח את הקופסא על הקרקע, מבטו אבל.
"מים יש גם אצלנו", חייך חברו. "ועדיפה החוויה על הסיפור".
ילד קטן התחיל לצחוק בקהל וסחף אחריו מקהלה מתגלגלת, בסופה הרים גם הצייד את ראשו השחוח וחייך.
"מי היה מאמין", אמר, "השלג הפך למים!"

"השלג הפך למים!", צחקו בני הכפר בטוב-לב והנסיך צחק איתם, האיש הזקן עצם עיניו בחיוך.
"השלג הפך למים." המשיך הזקן בשקט, "הוא ביטוי המתאר פליאה, אך גם מעשים חסרי טעם שאנשים עושים, ללא סיבה. דברים שיחלפו וינמסו, דברים שמאבדים מקסמם. שלג שהופך למים".
"הצייד סתם הלך", אמר הנסיך, בכעס, בעצב, בבושה, "לא היה למסעו שום מטרה".
הזקן שתק.
"אני חושב שאני צריך ללכת", הוא ליטף את היד הזקנה שהונחה על ידו. ואז קם, יצא ונעלם. כמו רוח חרישית שמסתלקת.
"לא סתם", חייך האיש הזקן, "בכלל לא סתם".
-⁰-