הכאב שמבעבע בו

הכל בשקט מתחת לפני השטח
הגיעה הזמן יותר נכון להגיד הזמן נגמר, אזל לא חוזר הוא ממשיך הלאה
והוא, הוא עצמו נשאר בתוך הבור של עצמו. בתוך הבור שהוא נמצא, שהוא לא מוצא דרך או מוצא לקום, להתרומם משם, מהבור, מהקור, מהכאב, מהחלום.

הלוואי, הלוואי שזה היה חלום הוא משוואה לזה הוא רק רוצה להתעורר ולמצוא את עצמו לפני יותר מכמה שנים לאותו תמים שהיה בלי להבין מה כולם מדברים על מה ולמה. הוא משוואה לתמימות רכה כזאת שקשה למצוא אחרי שמתוודים למציאות הלא הגיונית, הכמעט שיקרית, הלא אמינה ומעל הכל – המפתיע. ששוברת לך את האמון שעוד איך שהוא נבנה, שעוד איך שהוא נשאר קיים בתוכו. אמון באנשים. ולא סתם אנשים. אלה באלו שאליך הכי קרובים, שהוא מנסה לשמר בכל הכוח ובל זאת כועס על משאמרו אבל מאמין ומקבל מהם כוח להמשיך להילחם הלאה.

הוא בנה את האמון לאט לאט. לפעמים סדק נפער, אבל אותו או מיד סתם. בנה כל כך לאט וכל כך לא מדויק שפו אחד והכל נגמר. הוא בנה אותה מזכוכית. זכוכית דקה. כל כך שבירה. אבל בסופו של דבר כל כך קשה,
שלפעמים נוספת עוד שכבה או שנחרת בה כתב או שריטה, מילה או תובנה. ולתובנה הזאת שהוא הגיעה, שהוא לא רצה להאמין לה. היא לא סתם נכרתה, היא סדקה חזק. חור פערה, כאילו פגע בה קליע והוא חדר לתוכה חדר חזק והוא לא יצא הוא התקבע את המגדל הרהר ממקומו הקבוע. ובלילות. בסופי שבוע, כשהוא חושב על אותה תבונה, המגדל שוב מזדעזע.

הוא רוצה רק חיבוק מאבא שיגיד לו שהכל בסדר שירגיע שיסביר:
למה?! למה זה ככה?! עד שביניתי את זה הייתם חייבים להרוס הכל. הייתם חייבים להפיל אותי מהיציבות שבניתי לעצמי?! תגידו לי למה?! מה כבר ביקשתי?!

שקט תעשייתי. לא יותר מכמה רגעים ולהבנה.
אבל זהו, זה מאוחר. לא סתם מאוחר. מאוחר נורא.
התמימות סופי נשברה והוא כל הזמן בהיכון שלא יפתיעו אותו מאחורה.

אז הוא רץ. ולא אכפת לו שהוא נופל העיקר לעבור את זה כבר. את היער הסבוך הזה. אם יחשוב יותר מידי זה רק יחמיר, אז הוא פשוט רץ, נופל וקם מתהפך. ואז הוא מועד בצוק בוא מנסה להחזיק חזק אבל הוא מדרדר מטה כל כך מהר שכל נסיון להחזיק רק שורט, ודם יורד לא מפסיק לשניה עוד חבטה ועוד אחת עד שכשהו מגיעה למטה, הוא שוכב בלי תנועה. הוא פשוט ממשיך לשכב ככה נואש. 'בסדר בסדר' ממלמל 'אני לא יברח אני אנסה להסתדר'
' זה מה שיעזור' לעצמו הוא מהרהר.

ואז משום מקום זה בא. הוא נעמד, מיישר את המבט לתמונות שמול עיניו, וזועק עם השפתיים הם נעות. בלי מילים.
וכל גופו שותף לכאב החודר, שיוצא ביחד למתקפה:
'למה?!!! למה ככה?!! מאיפה זה הגיע??!! למה?! למה?! למה?! ככה?! מאיפה?! מה?!' וככה לפחות עשר דקות הוא מיישיר מבט לכל אחד ואחד וצועק מתוך תוכו, מהכאב שמבעבע בו.
הוא לא צועק מיראה. הוא זועק מאהבה.
והוא גם לא צועק במפורש או בקול רם,
כדי שאם מישהו ישמע, והוא לא יודע- אז שלא גם לו כל כולו יתערער.
הוא פשוט צועק מכאב, מהלב.
הוא פשוט לא מאמין, לא רוצה להאמין, אבל חייב להאמין.
והמבין יבין