בין הקוץ לפרח /23

לילך עלתה לבמה הקטנה. המיקרופון, האחוז היטב בידיה, הוא היחיד שיודע כמה ידיה מזיעות.

כתבת החדשות חייכה בקרירות. עינב הסתכלה היטב על לילך, סומכת עליה שזה לא יוריד לה את הביטחון. הריאיון החל ולילך כתמיד ענתה בשלווה ובבהירות לא מאכזבת.

"אני רוצה לעבור עכשיו לשאלה שמסעירה את המדינה", הכתבת הזדקפה. "האם יש לכם תוכנית פעולה נגד השודדים הלבנים? האם אתם משקיעים מאמץ בתפיסתם? גל הפריצות רק הולך ומתגבר, מה שמעורר את השאלה: איפה המשטרה בסיפור? מדוע, למרות כל הדיווחים והתיעודים, הם עדיין מסתובבים חופשי ומאיימים על שלום התושבים?"

"אני יכולה לומר לך שהכנסנו את זה לראש סולם העדיפויות לאחרונה", ענתה לילך, לא מתבלבלת מהטון התוקף. "אנחנו רואים כמה נזק וחוסר ביטחון זה גורם, ונפעל גם עכשיו בימים אלה, עוד לפני הבחירות, כדי לתפוס את השודדים ולהביא אותם על עונשם". לילך חייכה בשלווה לא משתפת את העיתונאית שמחר היא תיפגש עם ראש הפיקוד של מחוז מרכז ויעברו מספר תקציבים לטיפול בעניין, מספיק לומר שהם יפעלו, החשאיות יכולה לעזור להם.

הכתבת סיימה את הראיון בכמה מילות פרידה מקובלות ולילך פנתה לאסוף את חפציה, מהורהרת.

"סיגל, מה בסוף היה עם לילי?" שיתפה את סגניתה וחברתה הטובה במה שהטריד אותה. "שכחתי להתעדכן"

"לילי אומרת שהכל בערך בסדר עכשיו, היא סיפרה שאחותה התנצלה ואמרה שזה נראה שיסמין נתנה לה שיחה רצינית".

לילך הרימה גבות בהפתעה "יסמין? יפה מצדה".

"כן גם אני חשבתי כך".

"יש לה צדדים חמודים".

"הלו מה את עוברת לי צד" התעצבנה סיגל יסמין בעיניה האויב הגדול שלהן כרגע.

"כן…בטח אל תקנאי" חרצה לה לשון.

"זה לא בשליטה".

ערבה דפקה קלות על הדלת החומה.

"כן, אפשר להיכנס"

"היי" ערבה נכנסה, מתיישבת על הכיסא "מחר יש פגישה חשובה לכל צוות הפיקוד עם אחת המתמודדות לראשות הממשלה". ערבה אמרה זאת בקרירות, לא מראה דבר ממה שהרגישה באמת – בושה עצומה.

היא ידעה שידידיה ולילך נפגשו, ורק לדמיין את עצמה יושבת עם לילך באותו שולחן גרם לה להסמיק. אבל לא כאן, לא עכשיו, מול אופק.

"וואו נשמע מעולה בשבילנו! מה הם רוצים להשיג בזה?"

"הם רוצים עדכון על השודדים הלבנים, ולהעביר לנו תקציב לטיפול מיוחד בזה"

"אני חושבת שהם עושים בשכל", אופק חייכה בהנאה. "זה נושא חם לאחרונה ובהחלט מהלך פוליטי מבריק".

"וגם טוב בשבילנו", הזכירה ערבה.

"כן, בטח".

"טוב אז אני אשלח לך את הפרטים" ערבה פנתה לצאת

"סגור. ו…ערבה?" עצרה אותה אופק ביציאה "רוצה ללכת בהפסקת הצהריים למסעדה שנפתחה בהמשך הרחוב? ממש מעניין אותי לנסות".

אאא… ערבה איבדה את לשונה. הרבה זמן לא בילתה עם בנות גילה והשאלה הפתיעה אותה.

"אני חושבת שכן", ענתה לבסוף. אזניים רגישות היו קולטות את ההיסוס הדק שהתגנב לקולה, לא רגילה לבלות, להתחבר.

"מעולה, נהיה בקשר".