בחירה במבחן / 9

אתון או מלאך
לפרק הקודם

מדהים לראות אתהסיפור של בלעם והאתון בהמשך הפרשה.
מה היה שם? ומה היא באה ללמדינו?

התורה אומרת שבאותו יום שהלך בלעם לקלל את ישראל הוא רכב על אתונו והלך יחד עם שרי במואב לבלק.

בדרך, לפתע התייצב מלאך ה' אך מול האתון: "ויתייצב מלאך ה' בדרך.. והוא רוכב על אתונו" המלאך נעמד בדרך מול בלעם ואתונו.

מה מדהים? בלעם שהיה בעל עוצמות רוחניות אדירות, שהיה גדול ממשה באומות העולם וידע דעת עליון, לא ראה את אותו מלאך. האתון, נקבת החמור, כן ראתה! שהאתון ראתה את המלאך היא סטתה מהדרך אל השדה, אך בלעם בשלו שקוע בעולמו, מכה בה שתמשיך בדרכה.

האתון ממשיכה והגיעה לאזור עם שביל וגדר ושם נעמד מלאך ה' וחסם את דרכה. האתון הפעם נצמדה אל הקיר ולחצה את רגלו של בלעם אל הקיר ופצעה אותו. שוב היכה בה בלעם בחוזקה. בהמשך המשיכה האתון לשביל צר במיוחד, גם שם נעמד מלאך ה' ומשלא היה מקום כלל לעבור עצרה האתון, ורבצה ארצה.

בלעם החל שוב להכות אותה אז קרה הנס הגדול. האתון פתחה את פיה! והיא החלה מוכיחה את בלעם על כך שהכה בה. בהמשך מתגלה מלאך ה' לבלעם כשחרב שלופה בידו, הוא אומר לבלעם שהוא זה שגרם לאתונו לסטות מהדרך , ולבסוף בלעם מתנצל בפני המלאך על מעשיו, מציע שיחזור לביתו: "ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי". המלאך אומר לו בסוף שימשיך בדרכו למואב.

נתבונן אחיי ורעיי,
מה מצא הקב"ה לכתוב לנו כה בפירוט על אותה אתון , ומה היה איתה? פשוט שהאתון  הייתה מיוחדת והיא באה ללמדנו מוסר עצום ורב.

האתון, אשת החמור, כשמה כן היא, היא זו זכה מחוברת אל החמור- עולם החומר, ולמעשה מייצגת את אותה בחינה גשמית הבוערת בנו. ממש כמו בלעם גם אנחנו לא מוכנים לראות את ה', אנו רוכבים על החמור, צמודים לעולם התאוות והרצונות שלנו, ובכל פעם שבא ניצוץ של התחזקות , כאותו דמות מלאך אלוקים, אנו בורחים ממנו.

קוראים לנו לשיעור- מתעלמים, נותנים לנו בקורת של אמת נכונה – מתעלמים, שעות על המכשירים ולא במשפחה- מתעלמים ,"יהיה בסדר" , לא מוכנים לרדת מהחמור ולהתנתק מהאני שלנו שמחפש רק את תאוות לבו. מה עושה הקב"ה? לא מוותר עלינו. בתוך עולם התאוות לפתע משמיים מנסים כן לשלוח לנו עוד ניצוץ של אור אלוקי, רמזים לעזוב הכל ולהתחזק.

לא לחינם ירדה האתון בתחילה לשדה. השדה בגימטרייה שד"י , אחד משמותי של הקב"ה , פתח של אור אלוקי הקורא לנו לחזור. משלא שמענו לקול האלוקי והיכנו באתון , דהיינו שהמשכנו בכל הכח עם עולמינו הגשמי, אז ממש כמו בלעם דחקו את רגלינו אל הקיר, לרמוז לאל הנקודה הפנימית הנמצאת בתוך קירות ליבינו, כפי ששעה חזקיהו המלך: "ויסב חיזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" ואמרו חז"ל על המילה קיר, דהיינו שהתפלל מקירות ליבו. לכולנו יש נקודה פנימית כזו שצועקת לה' בשעת צרה, למרות שאנחנו עדיין על חמור. יודעים בעומק, מתוך קירות ליבנו שמה שאנו עושים לא טוב, אך עדיין ממשיכים במסע החיים ומתעלמים. אם המשכנו להכות באתון ולא עצרנו , כפי שעשה בלעם, כביכול דוחקים להמשיך בעולם בתאוות ללא מעצורים, אז מגיע היום שלפתע עולם התאוות והחומר רובץ ונעצר.

יום יבוא והכל ייעצר,
מתחילים להרגיש שבאמת אין כלום בתוך כל התאוות האלה. הכל חלול, סתם מרדף ללא תכלית. פשוט היינו עיוורים מלראות את אותו מלאך ה' העומד מולנו, כי בחרנו ללכת אחר ליבנו. אין בחוץ כלום אחי ורעי , העולם בחוץ השתגע- סמים, אלימות, גירושים, פריצות. העולם בחוץ כבר צועק בגלוי תתרחקו ממני! אנשים הרחוקים מתורה ומצוות, אוניברסיטאות , אנשי מדע ומחקר, מראים מחקרים כמה עולמם הפך למזיק. בעלי העולם הזה, אנשי החומר והגשמיות שהם בבחינת האתון , מפרסמים וזועקים ללא הרף על נזקי האינטרנט, התמכרויות, סמים ואלימות.

הסכנות, מקמות הבילוי, ואחוזי הגירושים שעולים ללא הרף מפורסמים בכל מקום , ממש בעיננו רואים איך פתחה האתון, בחינת התאוות והעולם הזה, את פיה וצועקת לנו בעצמה "תזהרו! תעוררו! אין פה כלום!  הכל פה מסוכן!" זו הזעקה שזעקה האתון, וזו הזעקה שנשמעת גם כלפינו שנפתח את העינינו, יש מלאך אלוקים מולנו, יש בורא לעולם!

יום יום אנו פוגשים באנשים הרוכבים על אתונם, חיים חיי תאוות בחיפוש בלתי נגמר לעוד תאווה חדשה יותר, חזקה יותר ושונה. לא מקשיבים. לא שומעים. מכים בחומר שימשיך בכל הכח , לא מוותרים על אף תאווה. רואים סימנים בדרך , מקבלים מכות, אבל עדיין עיוורים.

יבוא יום והכל ייעצר, האתון תרבוץ, עולם החומר כבר לא יספק אותם ויבינו שפספסו את חייהם. כשעולם החומר עוצר, רק אש תתגלה הפנימיות – העולם הרוחני. מתי מעריכים את אבא , את אמא? לא בחייהם, רק כשהם הולכים לבית עולמם או חסרים. מתי מעריכים את מי שנותן לנו ותומך בנו? כשהוא איננו.

זו הנקודה. הערכה אמיתית לדבר נולדת רק מתוך חיסרון הדבר. ולכן דווקא שהאתון רבצה ונעצרה, שנעלם אותו עולם גשמי, התגלה המלאך, אותה בחינה רוחנית. ללמדנו שלא ניתן להגיע לגילוי רוחני, אם נשאר בתוך עולם הגשמי של תאוות אסורות ולא רק. זה לעולם לא יכול לבוא יחד! כדי להגיע לגילוי אלוקי, חייבים לומר לעולם התאוות והגשמיות לעצור, לרבוץ, רק אז נראה רוחניות. אין מה לעשות, גם בלעם שהיה בעל כוחות אדירים, שדיבר עם ה', ידע דעת עליון, לא ראה את שראתה האתון, למה? כי היה עדיין מחובר לחומר, התעקש להיות מחובר לאתון ולא לרדת ממנה, לכן אם עלה בנו רצו להתחזק, כן לראות את המלאך, לפני הכל עלינו לרדת מהאתון, מאותה בחינה של חומר ולסלול לעצמינו עולם של אור רוחני וגשמיות התואמים להלכה ולתורתנו הקדושה…"

עוצרת.
נשענת אחורה, עוצמת עיניים ומרפה.. עמוס לי מדי כל זה, ובכלל לא בטוחה שהבנתי עד הסוף..

פותחת את העיניים ומגלה שכבר כמעט לפנות בוקר. רגע לפני שפותחת עיניים סופית ומתרוממת, לוחש לי קול קטן 'אבל איך זה קשור אליך הבנת, נכון?!' ואני מהנהנת בלי משים. כן, אי אפשר היה שלא להבין. זה זעק, זה צרח, זה תפס אותי בפינצטה. אני אחפש תשובות בעז"ה. ואחזור..

נכנסת למיטה ורגע לפני שעיני נעצמות לחלוטין אני מהרהרת בסיבה שגרמה  לי להיות כ"כ חסרת מנוחה בעולם שבחוץ..

מה גרם לי בכל הזמן הזה לרצות לחזור? למה לא יכולתי פשוט להתעלם..?

ימים יגידו אם זו הייתה האתון שרבצה, או מלאך אלוקים..