אתגר מספר 8

icon_set_3_44
אביגיל

התגעגעתם?
🙂
הלילה, שירד על רחובות העיר חיפה שבישראל היה חשוך, אולם הרבנית מרים לא נתנה לזה להפריע לה.
היא צעדה אל המדרשה, אל בנותיה האהובות. ככה היא קראה להם, בנות.
מדרשיית החוזרות- בתשובה שלה הייתה אחת המבוקשות- אם לא המבוקשת ביותר- ולא רק בגלל התנאים הטובים שהיו שם.
היה זה בזכות האהבה, הפשוטה והרכה, שקרנה מעיניה היפות של הרבנית. הפשטות בה העניקה לכל אחת את מה שאליו הייתה זקוקה. התלמידות היו בנותיה, ללא ספק.
והיא? כמו אמא רחומה, דאגה להם, צעדה בלילה החשוך לעבר השיעור היומי שלה במדרשה.
הלילה היה קר, ואף שהדרך הייתה קצרה, היא מצאה את עצמה מרחפת, אחורה בזמן, נזכרת.
דמעות. דם. כאב. מוות. חורבן. ואמונה. הייתה גם האמונה הזאת.
ומצפון. למה אני כן? למה הם לא? ואני, היה יכול לקרות לי בדיוק אותו דבר!
אבל לא, כי אני כאן, ויש מי שהחליט את זה?
ולמה?
למה באמת?
האורות של הפנימייה התקרבו והיא נכנסה פנימה, מחכה לבנות שיבואו.
היא לא מצאה אף אחת.
אוי, איך שכחתי. נזכרה פתאום בהבזק מהיר. אושרי, היא מקודם ביקשה ממני ללכת אל הכותל, עם שאר הבנות.
איך שכחתי מזה?
טוב, אם כן, היא נאנחה, נראה שהשיעור יתבטל.
"הרבנית, מה את עושה פה?" היא כמעט קפצה אחורה בבהלה. מישהי נשארה? מוזר, היה נראה שהכל ריק…
הנערה שעמדה בפתח הפנימייה הייתה נראת נבוכה מאד, שערה סתור ועיניה אדומות. מרים קלטה במהירות, שמשהו, לא בסדר.
"השאלה היא, ילדתי, מה את עושה פה? להיות בכותל… טוב, זה לא דבר שקורה כל יום. למה לא באת איתם?"
הנערה, שוהם, השפילה מבט. מרים שתקה, נותנת לה את הזמן שלה לספר, לפרוק.
"אני…" קולה היה סדוק. "הרבנית, אני לא חושבת שאני ראויה ללכת לכותל…" היא נשפה בקול. זהו, היא אמרה את זה.
"למה?" קולה של הרבנית היה מתפלא, אך יותר מכך, באופן מוזר ואירוני, היה בו שבריר קטן של הזדהות.
"כי אלוקים לא אוהב אותי." שוהם פרקה, מתיישבת על אחד הכיסאות הקרובים.
"למה?" עכשיו הפליאה הפכה למוחשית, באמת.
"כי עשיתי הרבה עברות, ולמה שהוא יאהב אותי? לא מגיע לי…"
"ואמא שלך? היא אוהבת אותך?"
"כן." מובן מאליו.
הרבנית מרים שתקה, אחר כך המשיכה. "אבא שלנו, ה' אוהב אותנו כמו הבנים שלו, וגם אם אנחנו חוטאים, הוא תמיד יאהב אותנו, כמו אבא או אמא."
"כן?" היה נראה ששוהם לא בדיוק משוכנעת.

הרבנית מרים עצמה את עיניה, אחר כך פתחה אותם בהחלטיות. קולה רעד כשהתחילה לדבר. "נולדתי בשנת 1920. ב1933, כשהייתי בת 13, עלה היטלר לשלטון. לאט לאט כבר לא הרשו ליהודים להגיע לבית הספר, להמשיך לחיות. אני, הילדה הקטנה של הבית אז, שנאתי את זה. מהר מאד המשפחה שלי הצליחה להמלט למקום אחר, ואני המשכתי את חיי. אחרי 3 שנים, בגיל 16, החלטתי שזהו, אני לא רוצה להיות יהודיה. היה לי רע אז מזה, ואני? אני התרחקתי. היה לי קל ככה. האמת, האמנתי באלוקים, והאמנתי שגם הוא באמת שלנו. אבל אז, בלילות כאלו, כשהלב שלי היה נקרע עם המצפון, הייתי מזכירה לעצמי שאלוקים לא אוהב אותי, כי כבר נפלתי. בכלל, בעצם, הוא כועס עלי, לא רוצה שאהיה בעם שלו. התחתנתי די מוקדם, בעלי היה איש חכם, אבל שנא יהודים. אותי, אני לא יודעת איך, הוא הסכים להעביר, למרות שתמיד כשהיה כועס עלי היה מזכיר שאני יהודיה, אבל אני שתקתי, כי גם אני לא ראיתי בזה כל כך מקור לגאווה. כבר התרגלתי לשליטה של האנטישמיות בחיים שלי, וכל עוד לא דיברנו על זה? הוא, באמת היה בעל מקסים.

עברו שנים, אולי אפילו שנה. השואה, איך שמכנים את זה היום, התחילה. אני לא יודעת מי שטף לבעלי את המוח ככה, אבל אני חושבת שהוא זה שהסגיר את עובדת יהדותי, וכמו שהכרתי אותו אז- כנראה שעשה זאת בשמחה. ואני, שראיתי את עצמי נאורה ומתקדמת, וכבר הספקתי לשכוח מהמצפון נתקעתי ברכבת הממהרת למחנה 'העבודה משחררת', אושוויץ. האמת, הייתי תמימה. בכניסה לרכבת, שעוד לא ידעתי מה יקרה, נגשתי לחייל גרמני ואמרתי לו 'אני כבר לא יהודית, אשמח אם תוכל לשחרר אותי'. היה לי אכפת על השאר, אבל לא כמו שרציתי אני, לחיות.

הוא רק הביט בי במבט שטני, ואמר 'את יהודיה, תמיד תהיי', ואז דחף אותי קדימה, לרכבת, באכזריות.
הייתי באושוויץ, שרדתי.
אמא והאחיות, שעליהם בררתי אחרי המלחמה, לא שרדו. הם מתו, ורק אני חוטאת שכמוני, שכבר הספיקה לשכוח מהיהדות, חייתי, מן שילוב מוזר ואירוני.

ובכל זאת?
המלחמה הספיקה לי כדי להבין, כשהיה לי זמן לחשוב, שאני יהודית. קיבלתי תזכורות לזה, יום יום. חייתי את זה.
ואלוקים? הוא אהב אותי, כנראה. למרות שנפלתי וחטאתי. אהב אותי, כי נשארתי בחיים.
עליתי לארץ, הקמתי משפחה, הקמתי מדרשה לנערות חוזרות בתשובה, והבטחתי לעצמי שאשכח, כי המסרים גם ככה חזקים, וכואב לי להזכר. אבל המסר? הוא ברור, לא?"

"למה סיפרת לי את זה?" שוהם, כמו שוהם, הבינה היטב את הסיפור ואת המסר.
"כי המבט שלך בעיניים היה כמו שהיה לי, ילדה. ורציתי, באמת רציתי שתביני."
שוהם עצמה עיניים, ניגשת ללב וכל סוף סוף פותחת אותו, ללא אשמה או דמעות.
חטאתי.
ואני עדיין, בת של אלוקים.

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
וזכרון משיח
58

קישקישקריא

לסנדר הייתה ירושה, אחת כזו ששומרים עליה בקנאות, שמציתה את הדמיון. שעולה לדיון...
אנו רוצים משיח. עכשיו(?)
newEmotionIcon_03_42

אלוקותת🤩🤩

כ"ח ניסן. וואו. איזה תאריך. מרטיט. ממש מרגישים את כובד האחריות שהרעבע הט...
דואר (לא) נשלח לאמא שלי❤️😘
37

אוהבת ושבורה💔

לא סתם את בטלפון שלי את קרויה בשם: אימוש אהבת חיי❤️❤️ בהחלט אפשר להגיד שאת מת...
הייתי רוצה חיבוק
emotion_icon_30

עדשית

היי, זאת אני שוב. פעם כתבתי פה דיי הרבה ועכשיו חזרתי ובגדול. אבלל למען הסודיו...
תודה שבנפילות הקשות האמנת בי
IMG-20240425-WA0003

שליחה בודדה (או שלא)

תודה אבא! תודה שבנפילות הקשות האמנת בי נתת לי כוח להתמודד כשלא יכלתי לבד החזק...
אני עם בעיה?! אני??
newEmotionIcon_49

בתאל

היי. אל תלמדו ממני. אני סובלת מחברות רזות וחתיכות, שמספיק להן ביסלי בתוך לחם ...
יהיה בסדר. יהיה טוב. זה יעבור.
newEmotionIcon_03_38

לילי

מתי הכל יהיה בסדר כמו שאומרים? כבר שנה אומרים לי יהיה בסדר יהיה טוב זה יעבור ...
חח. שלימות? הצחקתן🙄
newEmotionIcon_33

אוזניות ורודות

זו האהובה שכולן מכירות אותה זאתי היפה שכולן מקנאות בה זו שמדברת זאת שמבינה זא...
פוסטים חדשים
וזכרון משיח
58

קישקישקריא

לסנדר הייתה ירושה, אחת כזו ששומרים עליה בקנאות, שמציתה את הדמיון. שעולה לדיון...
אנו רוצים משיח. עכשיו(?)
newEmotionIcon_03_42

אלוקותת🤩🤩

כ"ח ניסן. וואו. איזה תאריך. מרטיט. ממש מרגישים את כובד האחריות שהרעבע הט...
מספר אחת בביטחון / 24 🏆
icon_set_3_24

רעות

הידיעה כי פרנסה היא משמיים, מלמדת אותנו כי משמעות העבודה אינה סבל. 🛍️ הביטחון...
חברות לא חסידיות
emotion_icon_36

מישהי 💦

חברות שלי ♡ אני אוהבת אתכן בטירוף! אתן מהממות ואני שמחה שיש לי חברות כמוכן. א...
מוחשי יותר
icon_set_3_24

אני

"אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי משיח היה בא!!...
זה לא רק אני! [נכון????]
6

קישורית

היי! רציתי לדעת אם אני לא היחידה שלפעמים אין לה כוח לחברות. ובהפסקות שכולם נה...
הכניסה אסורה!
18

קציצה שרופה

חחח אני פשוט רוצה שבנות יכנסו שאלה חשובה ביותר: איך את נכנסת לאתר המדהים הזה?...
מה סגנון הפוסטים המועדף עלייך??
26

ליבי

היי! את! איזה סגנון פוסטים את אוהבת?? הומוריסטיים?? מרגשים ונוגעים ללב?? אולי...

11 תגובות

  1. ואווו
    אביגיל איזה סיפור איזה מסר הייתי צריכה אותו מזמן
    והכתיבה שלך מרתקת פושט לא רציתי שיגמר?
    אבל צריכים את המצפון הזה שיבקש מאיתנו לתקן לא לשקוע בזה שהקבה אהוב, כי לא נתקדם…
    תודה!

  2. וואו, אביגיל!
    זוכרת לטובה את האתגר הזה.
    נ.ב: הי, כבר עבר מדי הרבה זמן מכדי שכולן תזכורנה מה פירוש הכותרת!;)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגיות פופלריות