אהבת עולם…
היה חם, וישבנו על הספסל החורק והדהוי שעומד ליד קפה נחמן עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי. מעניין אם הוא זוכר אותי.
למרות החום רעדתי. עשר דקות אנחנו יושבות פה, ועשר דקות אני רועדת. נעמה נועצת בי מדיי כמה שניות מבט תוהה ושואלת אם אני רוצה להיכנס למזגן בפנים. בהתחלה עוד עניתי לה בקול וגם הוספתי הסבר שאני אוהבת לשבת דווקא פה, בחוץ. עכשיו אני רק מנענעת את הראש לצדדים לאות 'לא' ברור.
"טוב", אפשר לראות שנעמה נפגעה. ממה? "רק רציתי לעזור".
"תודה, נעמה. אני באמת בסדר. הרעידות הללו זה סתם".
הן לא ממש סתם. אני כבר מכירה את הגוף שלי, שעובד בתיאום מפליא עם הנפש השוכנת בה. כעת אני בוערת באש חזקה ולוהטת, מהסוג שנותנת אשליה שאני טובלת במי קרח, ולא בלהבות שריפה. ומרוב שקר-חם, או נכון יותר קפוא-לוהט, אני רועדת כבר שתיים עשרה דקות.
מרעידה אותי העוצמה שמרחפת מעל הרחוב הפשוט הזה. מרעידות אותי הרגשות שעולות בי למראה אנשים זרים לחלוטין. האם אני משובשת? לא. אני בטוחה שלא. מסתתר פה משהו אחר.
הנה עוד איש בן ארבעים לערך חולף על פניי, ולאחריו אמא בליווי ילד קטן עוקפים את הספסל ונכנסים אל בית הקפה ההוא של נחמן. גל רעד נוסף חולף בי, ואני עוצמת לרגע את עיניי, כמעט מכופפת במציאות את ראשי תחת נחשול המים שעובר מעליי בדמיוני.
או שלא בדמיוני. מהו דמיון ומהי מציאות; אין לזה כללים ברורים, כך נראה לי.
למשל, אותו רגש, שאני מפחדת לקרוא לו בשמו, מרגיש לי מציאותי הרבה יותר מהשמש הקופחת מעל העיר.
איך קראו לו… אהבה?
אני מתכרבלת בתנועות מחושבות אל תוך עצמי, נזהרת שלא למשוך אלי את עיניה של נעמה.
אהבה זה דבר יפה, בטח.
והאנשים פה, הסתמיים, שעוברים מולי במרחק שתי פסיעות, נראים נחמדים. הם סך הכל אנשים רגילים, ותמיד אהבתי בני אדם – בסוף כולם כל כך טובים. טהורים, הייתי אומרת.
חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, כמובן.
"טרוריסטים עם אכזר".
"בדיוק חשבתי על זה הרגע", אני ממשיכה להביט קדימה ולא מסובבת את ראשי אל נעמה. "אם היינו בספר, הייתי אמורה לבהות בך עכשיו בהפתעה והבעת הלם על פניי".
"ואני הייתי עונה לך בחיוך סלחני: אני לא קוראת מחשבות, אל תדאגי. רק הפנים שלך אומרות לי הכל".
אנחנו מצחקקות, ואני שמה לב שמשהו מן הרעד פסק.
"למה באמת אמרת את זה?" פתאום נזכרת לשאול. משיכת כתף ואנחה הם כנראה התשובה, כי יותר נעמה לא מדברת.
אז מה, מוצאת את עצמי חוזרת למחשבותיי, זה בסדר שאני מסתכלת על העוברים והשבים וחשה רגשות אהבה רכה לכל אחד פה?
אני נותנת לשאלה למלא אולמות ריקים במוחי, להדהד קצת, ולשתוק. צבעים שונים מתערבלים לי בראש, וריחות הרחוב חודרים אל קרבי.
"יש שאלות שלא תהיינה להן תשובות לעולם". הפעם אני מפריחה לאוויר הדחוס רסיס מחשבה קטן.
"בדיוק לא חשבתי על זה", נעמה צוחקת. "את כנראה לא מאלה שקוראים מחשבות".
כעת תורי להחזיר לה במשיכת כתף, ואנחה עמוקה משתחררת ממני החוצה.
יש רגשות שאין להם הסבר. ואין להם כללים, למרבה ההקלה.
אני מרימה ענף קטן מרצפת הרחוב ומרפרפת בעדינות על מעקה הספסל. בסוף אני מחליטה, וחורטת עליו לב קטן.
שידעו כולם, ישנה אהבה. במרכז העולם, כמו סנה בוער ואיננו אוכל.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
11 תגובות
וואוו את כותבת מהמםם?
וואו
וואו
וואו!!
מה זה היה??
הכתיבה שלך ממכרת, והצהוב למטה היה מושלם!❣️
אמאא הזדהווותתתתת!
ואיילת השחר, חוצמהעובדה שהשם שלך מהמם, את כותבת מושלם!
ואווא ואווא ואוו
אין מילים!!
את נשמעת מיוחדת ממש.
אהבתי אהבתי אהבתי.
❤️
הדבר הראשון שחשבתי: אני לא היחידה שאוהבת את האנשים בעולם הזה סתם ככה?
הדבר השני שחשבתי: הכתיבה הזאת מרתקת חושים, מטורפת ויפהפיה מכדי לעכל.
והדבר השלישי שאני חושבת כרגע: מי הנערה המוכשרת, מודעת, חכמה, רגישה ומדהימה כל כך הזו שכתבה את זה?
משום מה אני מזדהה
וואו אימלה זה פשוט מהמם
אהבתי אהבתי אהבתי
צודקת כל כך
מטורף כמה שזה עוצמתי ויפה
וואו.
הכתיבה שלך מהממת!
מדהימה שאת❤
הכי אהבתי את המשפט האחרון.
אני מרימה ענף קטן מרצפת הרחוב ומרפרפת בעדינות על מעקה הספסל. בסוף אני מחליטה, וחורטת עליו לב קטן.
שידעו כולם, ישנה אהבה. במרכז העולם, כמו סנה בוער ואיננו אוכל.
ישנה אהבה!
האמת, הייתי בטוחה שאני המוזרה היחידה שיכולה לאהוב כל כך אנשים שאני לא מכירה, רק בגלל שהם אנשים.
כיף להכיר עוד חברות לתחביב!
ו.. הכתיבה שלך יפה, מאוד.
את מוכשרת, בקטע מעורר קנאה.
הפסקה האחרונה, וואו.
עשית לי חשק לחבק את כל העולם.
איילת השחר, זה הפוסט השני שלך שקראתי היום. אם חשבתי שהראשון היה יפהפה, השני היה יפהיפה פי כמה. את כשרונית ורגישה ברמה בלתי רגילה. תמשיכי לכתוב, אל תבזבזי את הכשרון הזה…
וואו, איילת השחר.
איילת השחר!
את הפוסט הזה קראתי מזמן, אבל מפני שלא היה לי ממש זמן אז(או משהו כזה, לא זוכרת בדיוק) – קראתי די ברפרוף.
ועכשיו, איכשהו, הגעתי אליו שוב.
וואאו.
הכתיבה שלך.
את כותבת טוב, פשוט.
וואו.
אהבתי ממש את הפוסט.