אין דבר אבוד/ הבלוג

דמות מספרת על עצמה- זכריה בן יהודה

לפרק הקודם

לפרק הבא

אאוץ', זה כבר העץ השלישי שאני נתקע בו. כל כך לא מתאים לי. טוב, כל היום הזה גם ככה היום הגרוע ביותר שהיה לי אי פעם. הכל התחיל בשעת צהריים שגרתית כשבנימין! הגיע! אליי! וקרא! לי!
מי שמכיר את היחסים ביני לבין בנימין מבין את גודל המאורע… אני, בעיקר בגלל הרכלנות שמה שלא ניסיתי פשוט לא יכולתי לה, אחד האנשים הכי פחות אהודים בכפר, בטח כשמדובר בחבורה הלא רשמית של אלעזר, אלקנה ובנימין…
הלכנו יחד לבית של אלעזר. סליחה, לא הלכנו, רצנו. תאמינו לי שמהירות כזו אין אפילו לברדלס צעיר בשיא כוחו… אבל כשהגעתי לשם הבנתי שהיה עדיף לי לא לבוא. לרוע מזלי, בתוך הבית ציפתה לי הפתעה בדמות לא פחות ולא יותר- משפחת המלוכה כולה, בהרכב מלא. כנראה שאתם תוכלו רק לשער את גודל אומללותי… הייתה זו ההפתעה הראשונה, אך כלל לא האחרונה לאותו יום אומלל.

כבר היה מאוחר מכדי לברוח אז פשוט עמדתי קפוא על מקומי ללא יכולת להניע אבר או להשמיע הגה ומתוך קהות החושים המבורכת שליפפה אותי שמעתי את המלך קורא לאדם המסתורי ביותר ביפה נוף אם לא בירושלם כולה בתואר "אבא". זהו, כעת התפזר באחת הערפל סביב דמותו של הצייר הקשיש ואני אנה אני בא?

בסופו של דבר הוא נפטר, באמצע ההלוויה התעלפתי והדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי היה את יהושע האחיין שלי שטלטל אותי וקרא בשמי. הראש שלי כאב ובחילה נוראית תקפה אותי, ואם לא די בכך הרי שבערך כל תושבי יפה נוף עמדו מעליי. הם בטח תוהים מה יש לי להגיד על הסיפור… התרגלו לזה שתמיד יש לי דעה.

מצטער חברים, אין לי מה להגיד.
הייתי אז רק נער, אולי בן ארבע עשרה או חמש עשרה, לכל היותר שש עשרה ומחצה, ובדיוק בשל כך לא ידעתי כלום. לא מי יזם וארגן את הבריחה ולא למה. ידעתי רק דבר אחד- שאת אשור, בה נולדתי וגדלתי, לא אראה יותר. לא התעצבתי על כך, ידעתי שזו הדלת לעתיד טוב יותר. אני עוד זוכר ששמעתי את ההורים שלי מדברים על ארץ ישראל… זה היה חלום. חלום מופרך, מעורפל. אבל רגע לפני שהוא הפך למציאות טעינו בכיוון. כך הגענו לירושלם ושם חילקנו, או לפחות ניסינו לחלק את האדמה לפי השבטים, כמו בארץ הקודש. אך למרות שזה היה אמור לגרום לנו להכיר את כל שכנינו, דווקא בכפר הקטנטן והנידח שלנו השתכן אדם קשיש שאף אחד לא ידע עליו כלום, מלבד העובדה ששמו אלעזר, רעייתו נפטרה לפני מספר שנים ולפרנסתו הוא עוסק בציור.

לי, באופן אישי, זה היה נראה יותר תחביב מאשר פרנסה. למי יש מספיק כסף לבזבז על אומנות מרהיבה כשלו?!
והציורים אכן היו יפהפיים. הוא אהב לצייר את יפה נוף, לעתים בציפוי קרח בוהק ומושלם, ופעמים שריחפו באווירה עיגולים בהירים וקסומים של אביב. את הקיץ הוא עיטר בפירות עסיסיים וענפים מתכופפים מכובד המשא, ואת הסתיו בכריות זהובות שריפדו את סביבתם של עצים ערומים וערומים למחצה. כולם אהבו אותו, מהסיבה הפשוטה שהיה בדיוק כמוהם. פשוט, עדין, לא יהיר ולא מתנשא. החיוך שלו יכול היה להמיס אפילו לב אבן… כולם בכפר אהבו אותו, את טוב הלב שלו ואת החיבה השקטה שהפגין כלפי כל אחד ואחד, צעיר ומבוגר, פשוט ומכובד. החיבה הזו חיפתה היטב על עניותו הקשה, ועל אף שילדי יפה נוף ידעו שאצלו אין ממתקים- תמיד אהבו ללכת אליו, לחוש את חיבוקו העוטף ולשמוע את סיפוריו על ארץ ישראל.
אהה, ארץ ישראל. אפילו אני הייתי נוהג להציץ מידי פעם, בגניבה, להקשיב לסיפורים שקלחו מפיו כשאבקת קסם מפוזרת עליהם.
הוא סיפר על הימים היפים ביותר בשנה- שלושת הרגלים.
בית המקדש, העלייה ההמונית לרגל, מראם של שועי ארץ שבימים כתיקונם היו כמעט נישאים על כפיים כשהם נושאים על כתפיהם את סלי הביכורים, הרגליים שכאבו ואיש לא הרגיש, העיניים שבדרך כלל היו נעצמות מאליהן ובשמחת בית השואבה אפילו לא חשבו על כך. הרגשתי כאילו אני שם, שומע באוזניי את שירתם הקסומה של הלווים ורואה בעיניי אבוקות של אש מתחלפות זו בזו בידיהם של גדולי ישראל.

כשכך התנהלו חייו השקטים והפשוטים איש אפילו לא העלה על קצה דעתו מי הוא באמת. ולמרות שאני, לגמרי בטעות, כמעט הגעתי לפתרון התעלומה ששמה אלעזר, בסופו של דבר עד מה שקרה היום אף אחד לא ידע שום דבר.
טוב, ברשותכם אני הולך לנוח. אין לי ראש וכוח עכשיו לכלום.
אולי בפעם אחרת, מצטער.