אין דבר אבוד/ הבלוג

דמות מספרת על עצמה- אביתר בן אברהם

לפרק הקודם

לפרק הבא

בדרך כלל אני משתדל להיות בשקט, ואין לכם אפילו צל צלו של מושג כמה מאמץ זה דורש ממני. אבל כשיש בעיות מעניינות שאני מסוגל לפתור (כמו, למשל, נניח, באופן תיאורטי לחלוטין שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט- עניינים שבין איש לאשתו…) אף אחד ושום דבר כבר לא יצליח לשכנע אותי לסגור את הפה…
אבל העצות שלי גם מועילות בדרך כלל! ^פרצוף נפגע עד עמקי נשמתו^ תשאלו אפילו את הוד מלכותו!
רגע מה? אה, נכון, סליחה. עוד לא הצגתי את עצמי…

אז נעים מאוד, אני אביתר בן אברהם, ואני כאן מאז שאיבדנו, אני והתאומים יותם ודינה, את אבא שלנו. הם היו אז רק בני חמש, אבל אני הייתי כבר בן אחת עשרה- לא לכל הדעות אבל בכל מקרה מסוגל לצאת לעבוד ולפרנס את אמא והתאומים. המשכורת כאן הרבה יותר מהוגנת, והתנאים מעולים, ולכן המשכתי בעבודה הזו גם לאחר נישואיי לרעייתי שתחיה, הדסה, ואני לא מתחרט על כך אפילו לא לרגע.

אבל יש לי עוד סיבה אחת להמשיך לעבוד כאן, סיבה שרק בודדים יודעים אותה. כמו שאתם כנראה כבר יודעים, העבודה שלי היא להיות משרתו האישי של המלך שמואל הראשון (שזה בהחלט כבוד גדול, אבל לא זו הסיבה שאני מדבר עליה…) ואני מכיר את אשתו בערך מהיום שהיא נולדה.

כן כן, תתפלאו, אבל אבא שלי ואבא שלה היו חברים קרובים, ממש כמו אחים. אני עוד זוכר שאנחנו הילדים אפילו היינו קוראים לו "דוד אלקיים", אבל אפילו יותר מזה אני זוכר את הבדיחה של דינה אחותי, שמהר מאוד נמאסה על כולנו: "מי יודע, אולי יום אחד אסתר ואביתר עוד יתחתנו…", אם רק הייתה יודעת עם מי הנערה הזו תקים את ביתה בסופו של דבר… אבל אף אחד לא ידע, וגם לא יוכל לשער.

אבל זה כבר לא משנה עכשיו, וגם לא שום דבר אחר. היום המלך חולה, חולה מאוד. בחוץ בוקעים כל בני ירושלם שערי שמיים בתפילה וכאן, בפנים- תאניה ואניה. האמינו לי שאין לי שום מושג מה לעשות, גרשום הרופא מרים ידיים והחברה קדישא כבר כאן מהבוקר. אפילו המלך עצמו לא מאמין שהוא יצליח להבריא מדלקת הריאות הנוראית שמשתוללת בתוכו כבר חודש שלם ועושה בגופו החלוש מטורח העם כבתוך שלה.

"זה עוד יהרוג אותי", אמר לי לא פעם ולא פעמיים במהלך השבועיים האחרונים, בדיכאון כבד ואפלולי שלא הלם אותו כלל. אף פעם, אפילו במריבה הכי גדולה ורצינית שהייתה לו עם הוד מלכותה, מריבה שאני זוכר היטב למרות כל השנים שחלפו מאז, הוא לא התנהג ככה, וזה מדכא גם אותי.

כן כן, אפילו אני, האיש הכי פטפטן, שמח ואנרגטי בכל ירושלם, יכול להיכנס לדיכאון. אבל המצב מחייב אותי לצאת ממנו. גם אם אף פעם לא הודינו בזה, אני החבר הכי קרוב שלו. אם היו מודיעים לאחד מכם שהחבר הכי טוב שלכם כל רגע יכול למות לא הייתם עושים הכל בשבילו, אפילו אם הוא היה בן תשעים?! בוודאי שכן. איזו מין שאלה זו בכלל?! אז גם אני מכריח את עצמי לצאת מהחושך הכל כך נעים וממכר ששקעתי אליו, למען המלך שלי.

אבל שעה וחצי אחר כך אני סבור שהיה עדיף לי להישאר שם. לא אני, וגם לא אף אחד אחר לא מצליח לעכל שהוא כבר לא איתנו. מי היה מאמין. למען האמת, זה היה צפוי. אבל העובדה הזו לא באמת עוזרת להפחית את הכאב, ועכשיו אני עוד צריך לנחם… כשאני בעצמי לא מצליח לנחם את עצמי. מה יהיה?
אני לא שואל מה יהיה על הממלכה, אני שואל מה יהיה עלי. הדיכאון ששאב אותי משלשום תוקף אותי שוב, ביתר שאת ויתר עוז. אבל אני לא יכול לשקוע. יש לי הרבה מה לעשות חוץ מזה.
לפעמים מרוב שאני חי בעבודה אני שוכח שיש לי גם משפחה, משפחה שבה ברוך ה' בינתיים אף אחד לא מת, אם לא מחשיבים את אבא ואת אמא זכרונה לברכה שלא ניתן לומר שלא זכתה לשיבה טובה…

גם אני כבר מזמן שכחתי איך זה להיות צעיר, למרות שלא אכחיש שאני עדיין חושב שזו הייתה התקופה היפה ביותר בחיי, בעיקר בגלל כל ההרפתקאות שעברתי אז… טוב, כנראה שאת תבונת הזקנים עליה דיברו תמיד הוריי המנוחים עדיין לא קיבלתי…

לתשומת לבכן: זהו הפרק האחרון לתקופת החגים. נתראה עם המשך הבלוג הזה אי"ה אחרי סוכות.