אותה המנגינה/א'

סיפור קצרצר – בשני פרקים:)
חיה ישבה על יד השולחן והתבוננה בתמונה, עינה זלגו דמעות והיא ניסתה למחות אותן בלא הצלחה.
" חיה, אולי את יכולה לבוא להסביר לי איך מכניסים את הכביסה למכונה?" הוא ניסה לרמוז על הבית וגם הוא היה נחוש לעזור לה ולילדה שלו וגם לעצמו.
"יש חוברת הסבר בארון למעלה, הנה יופי בדיוק שם". דודי הוציא את החוברת מסתכל ההוראות. הוא לא הבין מילה, לעולם לא היה טוב בהבנת הנקרא, מתבונן בחוברת בוחן אותה ואת המכונה ויודע שזה לא בשבילו דברים כאלה וגם לא בשבילו ללכת עם בגדים מלוכלכים.
חיה מציצה לחדר הכביסה היא מאורגנת "אני הולכת לשני, האוטובוס עוד 5 דקות "
"אבל אימא שלך עכשיו שם, את צריכה לנוח, את היית שם כל הלילה.." היא הביטה בו בעיניים מתחננות כאלה שאומרות לך אל תשאל והוא לא שאל. היא יצאה "להתראות".
הוא עמד מביט לכל עבר מחפש ישועה ממקום בלתי צפוי, מה הוא אמור לעשות עם החוברת הסינית הזאת? הופך אותה מצד אל צד.
"כי לעולם חסדו, כי לעולם חסדו" הטלפון צלצל בקול רם
"כן, הלו?"
"דודי?" אחותו הייתה על הקו
"כן, ציפי מה נשמע?, אנחנו מחכים לישועות ומהר" אין לו כח לשיחת הנימוסים הזאת, להתעניינות בו ולא משנה כמה היא כנה ואמיתית.
"באמת לא פשוט, אנחנו כל היום מתפללים , אי אפשר להאמין, שני, ילדת הדבש.."
"כן, תודה, האמת שאני קצת ממהר" אין בו יכולת לשמוע את זה , זה זורה לו מלח על הפצעים וסוחט ממנו את טיפת הכח האחרונה, לא צריך תיאורים מספיק להביט בתמונה ולראות את החיוך.
הוא שוקע במחשבות, שוכח שיש עוד צד לשיחה,
"דודי?"
"אהה, כן, אני באמת קצת מהר"
"טוב, רפואה שלמה במהירות"
רגע לפני שהשיחה נותקה הוא נזכר בהרמת הבגדים המלוכלכים.
"את אולי יודעת איך מפעילים מכונת כביסה?" הוא הרגיש מטופש.
"כן, בטח"
לאחר שהיא הסבירה לו לפרטי פרטים והוא מצא את הכפתורים הנכונים והמכונה החלה לעבוד,
הוא התיישב על יד השולחן והביט בתמונה שלפני מספר דקות אשתו הסתכלה בה , עדיין הייתה שם דמעה לחה.
שני הביטה בו בעיניים גדולות , שחורות , בורקות , מחזיקה את הכדור הצבעוני מוכנה לזרוק אותו למרחבי הדשה האין סופים . הוא רצה להאשים את כל העולם למה הילדה נפלה? ולמה היא הייתה צריכה לאבד את ההכרה ? ולמה? ולמה?. לאחר שיבשו המעיינות, שהוא חשב שזהו הוא כבר אדיש, צלחה טיפה מלוחה את מורד אפו.

—–

"שלום" היא העירה את אימא שלה מתנומה קלה, ליד המיטה השותקת
"חיה, מה קרה?"
"שום דבר, התגעגעתי"
היא התקרבה למיטה , שני שכבה שם חיוורת, העיניים שלה היו עצומות .
"חיה'לה, אולי תנוחי קצת, את לא סומכת עלי שאני ישמור על הילדה שלך?"
"אימא ברור שאני סומכת עליך" לא היה לה מושג למה היא עונה על השאלה הרטורית כמו שלא היה לה מושג למה היא הגיעה לכאן.
" אני מפחדת עליה, הילדה הזאת היא, היא … החיים שלי."
לפתע בער בה להיות ספונה בחיבוק של אימא , להתמסר עליו, ואימא שלה כמו קרא את המחשבות שלה קמה מן הכורסה הגישה לה טישו לנגב את הדמעות וחיבקה אותה.
"אימא , היא תבריא?"
"אי אפשר לדעת, אבל צריך להאמין בכל יכול, לבטוח בו, ממנו לא יורד רע"
הן התיישבו על הכורסה, אכלו מהעוגיות שאימא של דודי הכינה ושתקו.
חיה העיפה פרור מהשמלה הכחולה שלה והסתכלה על השמיים,
"לפעמיים אני חושבת, למה היינו צריכים לאמץ אותה?" היא שברה את השקט ויצרה אותו סמיך יותר.
"למה? כדי שיהיה לכם למי להעניק את השפע, כדי שיהיה לכם ממי לרבות נחת."
"כדי שנתחבר אליה כאל ילדתנו, ונאבד אותה"
"חס ושלום, שני עוד תבריא" וחנה ניסתה להאמין ולהפנים בעצמה את מה שאמרה הרגע לילדה שלה.
—
טובבב, אני יותר מאשמח לתגובות הערות והארות
זה ממש חשוב לי, אני רוצה לדעת במה להשתפר
ולקבל פידבקים טובים זה תמיד כיף;)
תודה לכן —?