אבא

???
יצא חג שבועות.
אני יושבת כאן על המיטה, מקלידה בפלאפון מילים שחורות ומוחקת. יש לי כל כך הרבה מחשבות מבולבלות בפנים שאני לא יודעת איך לאכול אותן.

אני מקווה שהצלחתי לקבל את התורה. אני מקווה שהתורה קיבלה אותי. אני רוצה להאמין שהנשמה שלי שמחה עכשיו. אבל אני יודעת שלא. אני יודעת שעצם זה שעמדתי חמש דקות בבית הכנסת ושמעתי עשרת הדיברות לא מחקו כמה שנים של גסיסה ברפש. שאף אחד לא יגיד לי שכן. ועמדתי שם, קרוב קרוב לחלון הגדול, צמוד לרבנית ולכל הדודות המבוגרות. הסתכלתי על האנשים שעטופים בטליתות ואלו שהלכו הלוך ושוב במעברים בפה ממלמל ועיניים עצומות.

הסתכלתי וזהו. רציתי שיזוז לי משהו, שאיזה מיתר יקרע לי בלב. ושום דבר לא קרה. חייכתי בתגובה לברכות ה׳חג שמח׳ של כולן, ודיברתי והקשבתי והאזנתי. וכלום. ליטרלי לא קרה כלום. גם לא כשניסיתי לדמיין את הקולות והברקים כשקראו את הפרשה. אשכרה אלוקים ירד אל ההר ובני ישראל ראו אותו, צפו בשכינה הנוראה. את קולטת, עדן? אה.

זה לא שאני מנותקת, זה לא שאני כבויה. זה לא שאין בי רגש. (למה אני כותבת לא? נלחץ לי בטעות) אני כן. ולפעמים אפילו לא כואב לי שזה המצב. הנשמה שלי אולי קצת קפאה והיא חייבת מעט חום, אבל לא את החום של הקיץ. היא צריכה שמישהו יחמם אותה ויחבר אותה בחזרה. ואני לא הבנאדם הנכון לזה… לצערי. שם בבית כנסת זה כן כאב. לא ידעתי מה אני אעשה עם עצמי עוד כמה שנים, מי אני אהיה. והכל נשאר בפנים, אף אחד לא הבחין בכלום.

חזרתי הביתה לסעודה חלבית (מכיוון שאנחנו בטור של תובנות רוחניות הנפש הבהמית תמתין!) והיה רעש ובלגן ומשפחה ואנשים ואוכל, לא היה שקט. לא היה זמן לחשוב. רק עכשיו אני יושבת פה בשקט המעיק כמעט וטומנת סימני שאלה לאותיות ונקודות. התחלתי לכתוב בייאוש, אבל בסוף הגעתי למסקנה. עדן, לא משנה מה תעשי, תמיד אלוקים ישלח איזה שליח שימשוך אותך באוזניים ויצעק לך להתאפס על עצמך. כן, את יכולה לסתום את האוזניים ואת יכולה לברוח מהעולם הזה, המיושן והלא מובן. את יכולה לעשות שטויות. את יכולה להתלבש איך שבא לך ולראות סרטים ולחשוב כל מיני מחשבות זרות.
אבל בסוף את כמו בומרנג. כמה שאת הולכת, את חוזרת בתנופה לאבא שלך שבשמיים.

עכשיו כשאני חוזרת שוב לבית הכנסת בדמיון, מסתכלת שוב על בית הכנסת, עם כל הרעש של התינוקות והילדים הקטנים והאמהות עם הקול החד והגבוה שמנסות להשתיק (נו תהיה כבר בשקט, זוכר מה סיכמנו בבית? מוישי לא, לא מוישי!)
מבינה שאלוקים בחר אותי מכולם. לא ביקש ממני להבין למה, לא ניסה לרפד לי את הדרך. נתן לי את החיים שלי בידיים ושלח אותי לדרכי. אבל תמיד נמצא שם מעליי, תומך בי בשקט בשקט.
אני השם אלוקייך, עדן.
אני הבת שלך, אבא.