פקחתי את העיניים. אאוצ', מה זה האור הזה עכשיו? גם ככה כואב לי הראש. לוקח לי רגע להתרגל לדבר הענק המסנוור הזה שמעליי. ממצמצת כמה פעמים, מזיזה את הראש ימינה, שמאלה. תמונת מצב (כמה שהצלחתי לראות בתנוחת השכיבה הזאת)- אני על מיטה מכוסה בסדין מגרד לבן, המזרון לא נוח. מצד ימין שלי יש שידה קטנה, בצבע חום בהיר ועליה בקבוק מים ו2 כוסות. מצד שמאל חלון ענק שגורם לי לסחרחורת אז לא בדיוק הסתכלתי מה רואים דרכו. התקרה מעלי צבוע בירוק מנטה מרגיז ליד ימין שלי מחובר צינור שקוף, שמתחבר לעמוד אינפוזיה. רגע, מה? למה? מה קרה לי? ואיפה אני בכלל? הלב שלי מתחיל לפעום מהר. נראה לי שמהר מידי כי פתאום נכנס לחדר רופא בחלוק לבן מלווה באחות. אז כנראה שאני בבית רפואה, אוקיי. "חיה? את שומעת אותי?" פונה אלי האחות "אני לא יודעת מי זאת חיה, אבל אני שומעת אותך והסדין קצת מציק לי." הרופא והאחות מחליפים ביניהם מבטים מבוהלים, לא ברורים "השם שלך הוא חיה. את לא זוכרת" אה, וואלה. נעים להכיר- חיה. "לא ממש" הפעם הרופא פונה אלי "אני מבין. את יודעת למה את פה?" "לא ממש, לא" "בסדר. אל תתאמצי עכשיו. את עוד צריכה להתאושש ואחר כך נראה מה עושים הלאה" טוב, נגיד שזה בסדר. לא שאני יכולה לעשות משהו אחר עכשיו.
~ להמשיך? יש לי רעיון להמשך, אבל הוא אולי קצת מסורבל ומתאים יותר לקטגוריה אחרת… אבל אולי כן? טוב, תעדכנו;)
ואיי בטח שתמשיכיי את כותבת שלמותתת!! ועכשיו אני אנסה😋 כתבתי משהו קצרר וזה לא משהו אבל ניסיתי 🤷♀️😜
קמתי מסכלת על עצמי איפה אני? על הרצפה ברחוב. אבל למה? מי אני? איך קוראים לי? אלף שאלות קופצות לי לתוך הראש בשניות. "תהילההה" אני פתאום קולטת צרחות מעל ראשי. ילדה בלונדינית ממושקפת מביטה בי בדאגה תהילה? מי זאת תהילה? כנראה שזאת אני, אני מסה לנשום ולהרגיע את עצמי. "אממ סליחה אבל מי את?" אני מגמגמת מפוחדת, "מה זאת אומרת??" הבלונדינית נראית מבוהלת, מבוהלת מידי, חשבתי "תהילה הכככל טוב איתך??, סה"כ החלקת לרגע על הרצפה, יצאנו להליכה זוכרת?" אממ לא אני לא זוכרת ובא לי לצרוח מלחץ.
~~~ אוי לא שוב… למה לא מכבים את המנורה הענקית הזאת כשאני ישנה? למה זה צריך לפוצץ לי את המוח ישר כשאני פוקחת עיניים? טוב, אם הייתי שמה לב מוקדם יותר מה השעה הייתי יודעת עכשו כמה זמן ישנתי. לא שזה קריטי, כן? בחוץ כבר מתחיל להחשיך אז אני מניחה שעכשיו 7.30 בערך… אני מנסה להזדקף, להתיישב כשלחדר נכנסת אישה, לא במדי אחות. מה היא עושה פה? היא נראית מרוגשת… "חיה יקרה ואהובה שלי! אני לא מאמינה שהתעוררת בדיוק כשהלכתי… מה שלומך? איך היד? כמה חיכיתי לראות את העיניים הירוקות האלה שוב" אמרה, והתקרבה כדי לתת לי חיבוק אמיץ. "אממ, סליחה? אני מצטערת, אבל אני לא מכירה אותך… אני יכולה לעזור?" האישה הייתה נראית בשוק. למדתי את זה מהעיניים שנעצרו במקום ותנופת החיבוק שקפאה בפתאומיות. חייכתי חיוך קטן ומובך.. "אהה.. אני.. אממ.. ילדה שלי! את לא מזהה אותי?" "אני מאוד מצטערת, אבל אני לא חושבת שפגשתי בך מתישהו. אולי טועה ומחליפה אותי במשהי אחרת?" "אותך? מה עובר עליך מתוקה? אני לא מבינה מה קורה כאן" אמרה, ויצאה נדהמת מהחדר.
מישהו דפק על הדלת. התיישבתי על המיטה. הכנסתי מהר את בלוק הציור והעיפרון מתחת לכרית. שלא יראו איזה דברים מוזרים הולכים שם. בעצם, הכל מוזר. ולא מובן. נערה גבוהה עם גולגול תלתלים על הראש נכנסה. "טוהררררר" היא חבקה אותי, חזק "לב שלייייי התגעגעתייייי" השתחררתי מעט מהחיבוק. הסתכלתי עליה. וואו. איזה עיינים עמוקות יש לה. לרגע הרגשתי שאנחנו מכירות. אבל… לא… אין לי מושג מי זאת…. "אהמ.. כן" ניסיתי להריץ בראש שמות. אולי זה יזכיר לי איזו מכל הדמויות שצמחו לי פה לאחרונה, שייכת אליה. "מה כן, דפוקה שלי" היא שלחה יד אחת אל הלחיים שלי. מוחצת אותם חזק "זאת אני" היא צחקה בקול. לרגע עברה בי צמרמורת. אני אוהבת את הקול הזה. את הצחוק. את המעיכה של הפרצוף. "רגע…" היא הרצינה פתאום, הגב שלה נטה טיפה אחורה "איך שכחתי, את…. את לא…" "נכון. אני לא אמורה לזכור מי את" השלמתי אותה. והסתכלי שוב, עמוק, אל תוך העיניים היפות שלה. אני אוהבת אותן. אותה.
"איפה אני? מי את? מה?" "שלום, אני דבי, מה שלומך, איך את מרגישה?" "וואס? וואס האסטו געזאגט? מי את? איפה אני?" אני עונה. מבולבלת.. באיזה שפה היא מדברת.. " comment tu t'appelles? מתוקה, הגעת לכאן ללא מסמכים. מחוסרת הכרה.." היא עונה לי בשפה הלא מוכרת.. מה זה? איפה אני? אני מתרוממת מעט.. מה זה המקום הזה? מי זאת שעומדת מולי..? "טוב, אין בברה, ניקרא למתורגמן" היא שוב מדברת בשפה לא מוכרת. היא לא מסתכלת אלי.. בטח דברה לעצמה.. הראש שלי מסתחרר. אני נשמטט מעט על הכרית. מבלבלת תוהה.. איכן אני, מה הולך פה? מה זה השפה הזאת? "שלום" נכנסת רופאה גבוהה. מרשימה. מדברת בשפה שאולי אני קצת מבינה?! "שלום, קוראים לי צילי, איך קוראים לך? וואָס איז דיין נאָמען?" עכשיו אני לגמע מבינה מה היא אומרת . אבל איפה אני? "מיין נאמען.. איך ווייס נישט.. וואו בין איך? ערקלער מיר אביסל.. וואס טוט זיך דא?" אוף. זה מתסכל… אני מרגישה כאילו משהו במוח שלי התרוקן.. וזה כואב נוראות! "Qui es-tu?" היי! אמרתי משהו ש.. שנשמע כמו מה שהאישה הראישונה מדברת! משהו מתחיל לחזור לי במוח? "mon nom est צילי, comprenez-vous le français?" האאמ.. שמעתי תמשפטים האלה פעם. את הצליל.. אבל.. המוח שלי חלול. ריק אני לא מבינה כלום.. "גענוג. איך פֿאַרשטײ נישט. איך װיל צוריק אהײם. צו מאמע צו טאטע.."
סיפור אמיתי שקרה לי אומנם לא מתח אבל אמיתי! מושקי מה נשמע איך חוגגת את היום הולדת?"אני חוגגת בבדיקת קורונה חחח כב שבט מבצע תניא בעפ בתיכון מנסה ללמוד שורה ולא מצליחה אמאלה מה קרה לי ? הזכרון שלי הוא אחד הטובים בכיתה מה קרה לי פתאם? אבל זה לא היה רק בלימוד תניא זה פגש אותי בדיבור עם חברות שאני לא זוכרת מה אני רוצה להגיד ,שמות של אחים ,שמות של דברים ,בלימוד למבחנים ובגרויות אני לומדת שעות וכלום וכל פעם זה להתאכזב מחדש לאט לאט גילתי שהקרונה החמודה לקח איתה כשנפרדנו את הזכרון שלי הזכרון שלי לפניי היה אחד הטובים לא הייתי לומדת למבחנים ומקבלת 100 וכן זה היה משבר גם בהתחלה הסביבה הקרובה לא האמינה וזה הכפיל את הקושי עכשיו ליד המצב הביטחוני מצחיק אותי לדבר על זה אבל חויתי משברים בגלל זה מילדה שאוהבת ללמוד פשוט לא סבלתי את התיכון ב"ה אחרי שטיפלתי בזה יש טיפה שיפור אני מצליחה להגיע לעבור .אבל לא הייתי מוותרת על התקופה הזאת כי נכון שהיה לי קשה אבל זה כל כך שינה לי את ההסתכלות ביגר אותי הפך אותי לבן אדם אחר פעם אחת אמרתי למשפיעה שלי די הבנתי את המסר של הקב"ה שיחליף לי נסיון .פעם המשפיעה שלי סיפרה לי סיפור חזק לא זוכת את פהרטים הרעיון הוא שאפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה ואפשר להביא את המילוי לכוס קטנה ואז זאת כוס מלאה הכל תלוי בהתסכלות באמת ש אם לא המשפיעה שלי שליותה אותי ומלווה אותי לאורך כל הדרך אני באמת לא יודעת איפה הייתי היום …אז לא הייתי מזמינה את הנסיון הזה אבל הוא הפך אותי לילדה אחרת אז נכון זה לא סיפור מתח על תאונה וגם השעה מאוחרת אז לא השקעתי בניסוח ולא פירטתי אבל זה סיפור אמיתי שגם אם לא נפגעת מהקרונה בזכרון אני בטוחה שאם הייתי מרחיבה מכיתה י' עד עכשיו אני בטוחה שהיו חלקים שהיית מזהה איתם:) אזגאולה נאו!ובשורות טובות!!!
16 תגובות
פקחתי את העיניים.
אאוצ', מה זה האור הזה עכשיו?
גם ככה כואב לי הראש.
לוקח לי רגע להתרגל לדבר הענק המסנוור הזה שמעליי.
ממצמצת כמה פעמים, מזיזה את הראש ימינה, שמאלה.
תמונת מצב (כמה שהצלחתי לראות בתנוחת השכיבה הזאת)-
אני על מיטה מכוסה בסדין מגרד לבן, המזרון לא נוח.
מצד ימין שלי יש שידה קטנה, בצבע חום בהיר ועליה בקבוק מים ו2 כוסות.
מצד שמאל חלון ענק שגורם לי לסחרחורת אז לא בדיוק הסתכלתי מה רואים דרכו.
התקרה מעלי צבוע בירוק מנטה מרגיז
ליד ימין שלי מחובר צינור שקוף, שמתחבר לעמוד אינפוזיה.
רגע, מה?
למה? מה קרה לי? ואיפה אני בכלל?
הלב שלי מתחיל לפעום מהר. נראה לי שמהר מידי כי פתאום נכנס לחדר רופא בחלוק לבן מלווה באחות.
אז כנראה שאני בבית רפואה, אוקיי.
"חיה? את שומעת אותי?" פונה אלי האחות
"אני לא יודעת מי זאת חיה, אבל אני שומעת אותך והסדין קצת מציק לי."
הרופא והאחות מחליפים ביניהם מבטים מבוהלים, לא ברורים
"השם שלך הוא חיה. את לא זוכרת"
אה, וואלה. נעים להכיר- חיה.
"לא ממש"
הפעם הרופא פונה אלי "אני מבין. את יודעת למה את פה?"
"לא ממש, לא"
"בסדר. אל תתאמצי עכשיו. את עוד צריכה להתאושש ואחר כך נראה מה עושים הלאה"
טוב, נגיד שזה בסדר.
לא שאני יכולה לעשות משהו אחר עכשיו.
~
להמשיך? יש לי רעיון להמשך,
אבל הוא אולי קצת מסורבל ומתאים יותר לקטגוריה אחרת…
אבל אולי כן?
טוב, תעדכנו;)
איזה סיפור מהמםםם 💗
הכתיבה שלך מטורפת, את כותבת מושלם! אני ממש יכולה להרגיש את הסדין המגרד ואת הסחרחורת שלא מרפה ממני.. 😇
בטח שתמשיכי!
לא מוותרת לך 😄
ואיי בטח שתמשיכיי את כותבת שלמותתת!!
ועכשיו אני אנסה😋
כתבתי משהו קצרר וזה לא משהו אבל ניסיתי 🤷♀️😜
קמתי מסכלת על עצמי איפה אני? על הרצפה ברחוב.
אבל למה?
מי אני?
איך קוראים לי?
אלף שאלות קופצות לי לתוך הראש בשניות.
"תהילההה" אני פתאום קולטת צרחות מעל ראשי. ילדה בלונדינית ממושקפת מביטה בי בדאגה תהילה? מי זאת תהילה? כנראה שזאת אני, אני מסה לנשום ולהרגיע את עצמי.
"אממ סליחה אבל מי את?" אני מגמגמת מפוחדת, "מה זאת אומרת??" הבלונדינית נראית מבוהלת, מבוהלת מידי, חשבתי "תהילה הכככל טוב איתך??, סה"כ החלקת לרגע על הרצפה, יצאנו להליכה זוכרת?" אממ לא אני לא זוכרת ובא לי לצרוח מלחץ.
ברור שתמשיכיי
ממש יפהה
טוב, אז ממשיכה;)
~~~
אוי לא שוב… למה לא מכבים את המנורה הענקית הזאת כשאני ישנה?
למה זה צריך לפוצץ לי את המוח ישר כשאני פוקחת עיניים?
טוב, אם הייתי שמה לב מוקדם יותר מה השעה הייתי יודעת עכשו כמה זמן ישנתי.
לא שזה קריטי, כן?
בחוץ כבר מתחיל להחשיך אז אני מניחה שעכשיו 7.30 בערך…
אני מנסה להזדקף, להתיישב כשלחדר נכנסת אישה, לא במדי אחות.
מה היא עושה פה?
היא נראית מרוגשת…
"חיה יקרה ואהובה שלי! אני לא מאמינה שהתעוררת בדיוק כשהלכתי… מה שלומך? איך היד? כמה חיכיתי לראות את העיניים הירוקות האלה שוב" אמרה, והתקרבה כדי לתת לי חיבוק אמיץ.
"אממ, סליחה? אני מצטערת, אבל אני לא מכירה אותך… אני יכולה לעזור?"
האישה הייתה נראית בשוק. למדתי את זה מהעיניים שנעצרו במקום ותנופת החיבוק שקפאה בפתאומיות.
חייכתי חיוך קטן ומובך..
"אהה.. אני.. אממ.. ילדה שלי! את לא מזהה אותי?"
"אני מאוד מצטערת, אבל אני לא חושבת שפגשתי בך מתישהו. אולי טועה ומחליפה אותי במשהי אחרת?"
"אותך? מה עובר עליך מתוקה? אני לא מבינה מה קורה כאן" אמרה, ויצאה נדהמת מהחדר.
😅
מישהו דפק על הדלת.
התיישבתי על המיטה.
הכנסתי מהר את בלוק הציור והעיפרון מתחת לכרית.
שלא יראו איזה דברים מוזרים הולכים שם.
בעצם, הכל מוזר. ולא מובן.
נערה גבוהה עם גולגול תלתלים על הראש נכנסה.
"טוהררררר" היא חבקה אותי, חזק "לב שלייייי התגעגעתייייי"
השתחררתי מעט מהחיבוק. הסתכלתי עליה.
וואו. איזה עיינים עמוקות יש לה. לרגע הרגשתי שאנחנו מכירות. אבל… לא…
אין לי מושג מי זאת….
"אהמ.. כן" ניסיתי להריץ בראש שמות. אולי זה יזכיר לי איזו מכל הדמויות שצמחו לי פה לאחרונה, שייכת אליה.
"מה כן, דפוקה שלי" היא שלחה יד אחת אל הלחיים שלי. מוחצת אותם חזק "זאת אני" היא צחקה בקול.
לרגע עברה בי צמרמורת. אני אוהבת את הקול הזה. את הצחוק. את המעיכה של הפרצוף.
"רגע…" היא הרצינה פתאום, הגב שלה נטה טיפה אחורה "איך שכחתי, את…. את לא…"
"נכון. אני לא אמורה לזכור מי את" השלמתי אותה.
והסתכלי שוב, עמוק, אל תוך העיניים היפות שלה.
אני אוהבת אותן. אותה.
וואו זה יפה!
אהבתי שהיא אוהבת אותה בלי להכיר אותה כביכול..
וואו.
זה צריך המשך…
האמת שהמשכתי אותו..
להעלות את כל הסיפור?
ברוררר
למה את מחכה? 😅
אבל הוא ממש ארוך
אני יעלה אותו בפוסט נפרד
אז יש למה לחכות 🙂
וואו מושלםםםםםםםם
אין מילים.
יפה. יפה. 😲😲😲
"איפה אני? מי את? מה?"
"שלום, אני דבי, מה שלומך, איך את מרגישה?"
"וואס? וואס האסטו געזאגט? מי את? איפה אני?" אני עונה. מבולבלת.. באיזה שפה היא מדברת..
" comment tu t'appelles? מתוקה, הגעת לכאן ללא מסמכים. מחוסרת הכרה.."
היא עונה לי בשפה הלא מוכרת.. מה זה? איפה אני? אני מתרוממת מעט.. מה זה המקום הזה?
מי זאת שעומדת מולי..?
"טוב, אין בברה, ניקרא למתורגמן" היא שוב מדברת בשפה לא מוכרת. היא לא מסתכלת אלי.. בטח דברה לעצמה..
הראש שלי מסתחרר.
אני נשמטט מעט על הכרית. מבלבלת תוהה..
איכן אני, מה הולך פה? מה זה השפה הזאת?
"שלום" נכנסת רופאה גבוהה. מרשימה. מדברת בשפה שאולי אני קצת מבינה?!
"שלום, קוראים לי צילי, איך קוראים לך? וואָס איז דיין נאָמען?"
עכשיו אני לגמע מבינה מה היא אומרת . אבל איפה אני?
"מיין נאמען.. איך ווייס נישט.. וואו בין איך? ערקלער מיר אביסל.. וואס טוט זיך דא?" אוף. זה מתסכל… אני מרגישה כאילו משהו במוח שלי התרוקן.. וזה כואב נוראות!
"Qui es-tu?" היי! אמרתי משהו ש.. שנשמע כמו מה שהאישה הראישונה מדברת! משהו מתחיל לחזור לי במוח?
"mon nom est צילי, comprenez-vous le français?"
האאמ.. שמעתי תמשפטים האלה פעם. את הצליל.. אבל..
המוח שלי חלול. ריק אני לא מבינה כלום..
"גענוג. איך פֿאַרשטײ נישט. איך װיל צוריק אהײם. צו מאמע צו טאטע.."
ואו זה נשמע יפה!!!!!!
זה יהיה מוזר אם אגיד שלא הבנתי את רוב המלל?
אני דוברת עברית- חנוק אנגלית…
סיפור אמיתי שקרה לי אומנם לא מתח אבל אמיתי!
מושקי מה נשמע איך חוגגת את היום הולדת?"אני חוגגת בבדיקת קורונה חחח
כב שבט מבצע תניא בעפ בתיכון מנסה ללמוד שורה ולא מצליחה אמאלה מה קרה לי ? הזכרון שלי הוא אחד הטובים בכיתה מה קרה לי פתאם? אבל זה לא היה רק בלימוד תניא זה פגש אותי בדיבור עם חברות שאני לא זוכרת מה אני רוצה להגיד ,שמות של אחים ,שמות של דברים ,בלימוד למבחנים ובגרויות אני לומדת שעות וכלום וכל פעם זה להתאכזב מחדש לאט לאט גילתי שהקרונה החמודה לקח איתה כשנפרדנו את הזכרון שלי הזכרון שלי לפניי היה אחד הטובים לא הייתי לומדת למבחנים ומקבלת 100 וכן זה היה משבר גם בהתחלה הסביבה הקרובה לא האמינה וזה הכפיל את הקושי עכשיו ליד המצב הביטחוני מצחיק אותי לדבר על זה אבל חויתי משברים בגלל זה מילדה שאוהבת ללמוד פשוט לא סבלתי את התיכון ב"ה אחרי שטיפלתי בזה יש טיפה שיפור אני מצליחה להגיע לעבור .אבל לא הייתי מוותרת על התקופה הזאת כי נכון שהיה לי קשה אבל זה כל כך שינה לי את ההסתכלות ביגר אותי הפך אותי לבן אדם אחר פעם אחת אמרתי למשפיעה שלי די הבנתי את המסר של הקב"ה שיחליף לי נסיון .פעם המשפיעה שלי סיפרה לי סיפור חזק לא זוכת את פהרטים הרעיון הוא שאפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה ואפשר להביא את המילוי לכוס קטנה ואז זאת כוס מלאה הכל תלוי בהתסכלות באמת ש אם לא המשפיעה שלי שליותה אותי ומלווה אותי לאורך כל הדרך אני באמת לא יודעת איפה הייתי היום …אז לא הייתי מזמינה את הנסיון הזה אבל הוא הפך אותי לילדה אחרת אז נכון זה לא סיפור מתח על תאונה וגם השעה מאוחרת אז לא השקעתי בניסוח ולא פירטתי אבל זה סיפור אמיתי שגם אם לא נפגעת מהקרונה בזכרון אני בטוחה שאם הייתי מרחיבה מכיתה י' עד עכשיו אני בטוחה שהיו חלקים שהיית מזהה איתם:) אזגאולה נאו!ובשורות טובות!!!
וואו… חבצלת, האמת שהפחדת…😶
אימאא גיבורה שאת