לב אפור/13

להנות עם עצמנו

לפרק הקודם לחצי כאן

השמש עמדה באמצע הרקיע וקפחה בעוז על כל הנקרה בדרכה.

על שפת הכנרת ניצב מלון יוקרתי בסגנון עתיק אך בעיצוב מודרני.

מיכאל החנה את רכבם. דבורה והבנות נרדמו בנסיעה, והיה לו הרבה זמן לחשוב עם עצמו.

הוא דומם את המנוע ויצא מהרכב, התמתח ממאמץ הנהיגה והביט שליו בנוף.

זה בדיוק מה שהם צריכים עכשיו. שקט ורוגע.
"אבא" ליבי באה מאחוריו.

"מה את עושה פה?" הופתע.

"התעוררתי.." שפשפה את עיניה.

"אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?" היא ניצלה את ההזדמנות.

מיכאל נדרך.

שאלות של מתבגרים עלולות להיות מורכבות ומאתגרות, וכרגע הוא לגמרי בעולמות אחרים.

אבל ליבי פה ומחכה לתשובה שלו.

"כן ליבי" הראה נכונות.

"אתה תמיד אומר שלכל דבר זמן ועת.. אז איך זה שהגענו לנפוש באמצע השנה?" היציאה הפתאומית לנופש לא הסתדרה לה. מאז ומתמיד ליבי היתה צריכה סדר וארגון בכל דבר.

מיכאל נרגע. לא מדובר פה בשאלה קשה והרת גורל.
הוא גירד בזקנו. כחכח בגרונו.

"לעיתים דברים משתנים, וזה אחד מהם. בשבילנו זה כרגע הזמן לנפוש ולנוח…" חייך אליה בשלווה.

"טוב. אז לאן נלך לטייל היום?" רצתה ליבי לדעת את שיקרה בשעות הבאות.

"את היום הזה נקדיש למנוחה, נהנה עם עצמנו…" ענה כשהביט באגם התכול הפרוש לפניו.

"אולי תדברי עם אמא?" הציע אבא והביט בפניה.

"אין לי על מה לדבר איתה" ליבי שילבה את ידיה והפנתה את מבטה לכיוון אחר.

"למה אין לך על מה לדבר איתה?" ניסה להבין.

"כי כל שיחה איתה נגמרת רע.." ענתה את הידוע מראש.

"ואולי זה הזמן לגמור פעם אחת שיחה בטוב?" רצה אבא לתת לליבי תקווה.

"הנוף פה מדהים, האווירה נהדרת, שבו ביחד על כוס קפה במרפסת ותדברו" הוא התקדם צעד אחד אליה.

ליבי המשיכה להסתכל לצד הנגדי ושתקה.

"מה כבר יקרה?" ניסה לשאול כדי להפריך את החששות שלה.

"אבא, בוא נעזוב את זה. זה לא נשמע לי" ליבי התרחקה, הסתובבה אל הרכב, והוציאה את תיק הצד שלה.

מיכאל הבין שהשיחה בנושא הסתיימה וניגש להוציא את המזוודות מתא המטען.

חיהלה יצאה מהרכב ודבורה התמתחה.

"אני רואה שהגענו, איזה יופי!" שחה דבורה לבעלה.

ארבעתם נכנסו בדלתות הענק של המלון.

ריח מתקתק נישא באוויר והכל אמר יוקרה וכבוד.

"יפה פה אבא" אמרה חיהלה בהתפעלות.

'במלון בשוויץ היה יותר יפה' רצתה ליבי לומר, אבל רגע לפני התלבטה האם זה נשמע כתלונה ולבסוף ויתרה.

הם התקדמו אל הקבלה.

"בנות, חכו בספות עד שיקבלו אותנו" ביקשה אמא.

תהליך הקבלה אל המלון התבצע בזריזות ועד מהרה הם היו בחדרים. חדר להורים וחדר לבנות.

'לישון עם חיהלה? אין מצב! אני חייבת לישון לבד! רק זה יהיה נופש אמיתי' קבעה נחרצות.

ליבי יצאה מחדרן ונקשה על דלת חדר ההורים. את הדלת פתח לה זקן חסר שיניים עם שיער לבן, מכנסיים קצרים וגופיה מקומטת. נראה היה שהתעורר משנתו.

ליבי נאלמה דום.

'זה לא החדר שאבא ואמא נכנסו אליו לפני כמה דקות?'

"טעות" אמרה בהתנצלות וחזרה לחדרה.

"חיהלה?"

"מה?" ענתה לה תוך כדי קריאה בספר.

"אבא אמר שהיום לא נצא לטייל" עדכנה אותה.

"ו…?"

"מה ו..? צריך לבקש שכן נעשה משהו. משעמם"

"אה" פלטה בלי קשר.

"אוף, את לא איתי" אמרה בתסכול.

"מה?"

ליבי יצאה מהחדר, תוהה לעצמה אם לנסות לחפש שוב את ההורים שלה או לרדת ללובי.

'מה אבא חשב לעצמו? אנחנו בצפון, למה שלא נצא לטייל? היום עוד ארוך.. וזה סתם בזבוז…" הקול בתוכה היה מריר וטעון.

רגליה הובילו אותה אל המרפסת שבלובי המלון.

פה ושם נראו אנשים יושבים, מי עם עיתון בידיו ומי משוחח עם משפחתו.

ליבי בחרה לה כורסא פינתית, מרוחקת מעין רואים. היא התיישבה בכבדות והביטה בגלים שהתנפצו למולה בקו החוף.

המראה נסך בה את הרוגע המיוחל, והיא ניגנה לעצמה מנגינה חרישית.

'אבא צודק. אפשר ליהנות גם עם עצמנו' הסתכלה אל השמיים הבהירים.

'לפעמים המנוחה האמתית זה בלי לעשות שום דבר. פשוט לנוח'

עיניה סרקו את האורחים, מביטות בסקרנות ביושבים מסביב. בלטו שם במיוחד בחור ובחורה חרדיים שככל הנראה הגיעו לפגישה.

לדבר, להכיר האחד את השניה…

'עם מי אני רוצה לדבר? את מי אני רוצה להכיר?

את עצמי.

מי אני בכלל? ליבי קאופמן?

בשביל מה אני פה?

מה המטרה שלי?'

התחשק לה לכתוב את מחשבותיה בעט ודף. אולם לא היו לה כאלה בנמצא.

'בטוח יש בקבלה. אבל.. אין לי כוח.

אין לי כוח?!'

"יש לי כוח!" מלמלה לעצמה.

היא קמה מהכורסא, נחושה להוציא את המחשבה והדיבור הזה מתוכה, כדי להביא עט ודף.

"אני צריכה עט ודף.." אמרה אל הפקידה "בבקשה" הוסיפה שניה אחרי.

הפקידה הגישה לה באדיבות והיא חזרה למקום בו ישבה.

הרוח החלה לנשב בעדינות וליבי הרגישה איך הדם שלה זורם אחרת בתוכה.

'מה עושה לי טוב?'

כתבה ככותרת בראש הדף.

'אוויר, פשוט לצאת ולנשום' כתבה.

היא נעצרה. ליבי לא ידעה מה להמשיך לכתוב.

'אוויר זה דבר בסיסי. זה הדבר היחיד שעושה לי טוב?' עננה נפלה עליה.

'איזו מוזרה אני. אנשים רגילים היו אומרים שלצאת לטייל עושה להם טוב, או לישון כמו שצריך. אבל אני… מה יהיה איתי? אוף!! אני לא רגילה ולא כלום…'

הגוש שחנק לה את הגרון תפס נפח. היא הזמינה את המעלית כדי לעלות לחדרה.

היא דפקה על הדלת אך לא נענתה.
'מי אני, ליבי קאופמן?

שום דבר.

הנה, אפילו אחותי לא רואה צורך לפתוח לי' דמעה קטנה הסתננה החוצה והביאה אחריה נוספות.

'מה עושים עכשיו?' דפקה את ראשה בתסכול בקיר.

'מצידי להישאר פה על שטיח המסדרון הזה וזהו!!'

מבלי משים היא ירדה אל הקבלה. משמצאה את עצמה מול הפקידה, אזרה אומץ לשאול היכן החדרים של משפחת קאופמן.

"איך קוראים להורים שלך?" שאלה הפקידה עם לבוש מוקפד.

"מיכאל ודבורה קאופמן" ליבי הניחה את ידה על הדלפק ותופפה קלות.

"אתם בקומה השלישית בחדרים 215 – 214"  הרימה הפקידה את עיניה מהמחשב.

"עכשיו הייתי שם" התפלאה ליבי כיצד זה ייתכן.

"אולי היית באגף השני? יש פה שני אגפים.." הסבירה.

'מה עושה לי טוב?' חלפה מחשבה במוחה, 'להרגיש דפוקה' חשבה לעצמה בציניות.

'תכלס, כאן ועכשיו' הבזיקה מחשבה עניינית.
"אז איך אני מגיעה לחדר שלי?" לקחה אחריות.

"תפני שמאלה אל המעליות שבצד הזה" היא הצביעה אל המעליות "לא מאיפה שהגעת"

"הבנתי" קטעה אותה באמצע.

"ותעלי לקומה שלישית, שם תגיעי אל החדר שלך.." חייכה אליה בידידותיות.

הערב כבר החל לרדת, ליבי עלתה במעליות.

חיהלה פתחה לה, סימן לכך שהגיעה אל החדר הנכון.

עיניה היו עמוק בתוך שורות הספר.

'מה היא מצאה בו?

כנראה שזה מה שעושה לה טוב' ענתה.

"אני יודעת מה עושה לי טוב" אמרה לעצמה בקול. 'גם ככה חיהלה בעולם משלה…'

"לצחוק. פשוט לצחוק בקול גדול"

'כמו הפעם ההיא בטיול. זה ממש עשה לי טוב' ליבי התקרבה אל המראה הענקית בחדר.

'אבל לצחוק עכשיו בלי שום קשר?' ניסה קול פנימי לדכא אותה.

'החיים יפים'! אמרה אז זהבה…' נזכרה בה.

"חה חה חה" ליבי מתחה את פניה לחיוך מול המראה, ומצאה את עצמה מתגלגלת מצחוק מעושה שעד מהרה הפך לספונטני.

"חה חה חה" חיהלה היתה לגמרי מופתעת.

היא עצרה בעיצומו של המתח בספר והצטרפה לצחוקה של ליבי שנמשך דקות ארוכות.

ליבי נתנה בחיהלה מבט, היא התיישבה על המיטה, והן ניסו להירגע מהצחוק המשחרר ולמתן את פעילות הסרעפת.

"איך זה שאפשר לצחוק כל כך טוב כשלפני כמה דקות הייתי בדאון?"  שאלה ליבי את חיהלה.

"השמחה היא חוט התקווה של החיים" ענתה לה.

הן יצטרכו לזכור היטב את המשפט הזה, לו רק ירצו להמשיך לחיות.