נסיעה משותפת
לפרק הקודם לחצי כאן
צפירות נשמעו מהחניה.
"אוף שיחכו רגע!" מלמלה לעצמה ליבי כשתחבה אל התיק עוד כמה דברים ששכחה.
צלצול הפלאפון שלה התנגן ברקע – אמא.
"כן אמא?" ענתה חסרת סבלנות.
"מה קורה? רדי למטה!"
"יורדת יורדת" אמרה וניתקה.
"שתהיה בריאה ליבי" אמרה לחלל הרכב.
"כמה זמן לוקח להתארגן ולרדת?" שאלה את בעלה.
הוא פכר את ידיו לצדדים. "את אישה, את אמורה לדעת" הוא החל לצאת ממבנה החניה.
"נו באמת שתגיע כבר…" עכשיו דבורה הראתה כבר סימני עצבנות כשתופפה על דלת הרכב.
"הורדת את כל המזוודות?" שאלה.
"כן" הוא סיים את היציאה מהחניה אל הרחוב, ותריס החניה הוגף על ידי החיישנים שזיהו את יציאת הרכב מהחניה.
"אבא" פנתה חיהלה לאביה, "אתה רואה את האיש ברכב שם? הוא מסתכל עלינו…" שיתפה את אביה.
"שיסתכל.. אז מה" ביטל את דבריה בהינף יד "בסך הכל חנה פה וכנראה ממתין למישהו…" ניסה לשבר את אוזנה.
"הוא בהחלט נראה חשוד" הפעם זו הייתה דבורה שניסתה להסב את תשומת ליבו.
"חשוד? לא. הוא לא מוכר לנו. זה הכל" ניסה להרגיע, בעיקר את עצמו.
הוא מריח צרות. הם חייבים לעוף מפה. אבל מה קורה עם ליבי?
ליבי העיפה מבט אחרון בחדר. כיבתה את האורות והמזגן, סגרה את הדלת וירדה במדרגות. הבית נקי ומסודר יותר מתמיד והרגשה חגיגית ליוותה אותה.
מצב רוחה ירד בפתאומיות.
'בעצם, למה לי ללכת לנופש הזה?' שוב הבליחה בה המחשבה מאתמול.
'למה? כדי לשמח את אבא, ליהנות עם המשפחה, להשתחרר..' ענתה לעצמה.
ליבי סגרה את דלת הכנף המרכזית, נשקה למזוזה ורצה מהר אל החניה.
היא היתה ריקה, ושוב נשמעו הצפירות של אבא, מסמנות לה שתצא דרך השער, היא הדפה את השער ורצה אל הרכב.
"ליבי!" הטון של אמא היה טעון.
"שכחת לסגור את השער" העירה את תשומת ליבה.
"אויש נכון" היא סבה על עקבותיה.
ליבי סגרה את השער והוא ננעל אוטומטית.
היא נכנסה אל המושב האחורי בסקודה החדישה שלהם, התמקמה מאחורי המושב של אמא והם החלו בנסיעה.
אבא הפעיל ברקע מוזיקה קלאסית.
'מה זה השירים האלה? אני מרגישה בחילה' היא אחזה בבטנה.
"אבא כבה את זה" הורתה ליבי.
"ליבי?" השתומם מצורת הדיבור שלה.
"אבא אתה יכול בבקשה לכבות את המוזיקה?" ביקשה הכי יפה שיכלה.
"אם מפריע לך אכבה, אבל אולי לפני תרצי לספר לי, למה זה מפריע לך"? הוא הסתכל עליה דרך המראה המרכזית.
דבורה שתקה.
נגמרה לה הסבלנות, איך לבעלה יש כוחות כל פעם מחדש? היא רוצה ללמוד ממנו איך הוא עושה את זה.
"לא יודעת" הפטירה ליבי ללא מחשבה.
"לא יודעת זה אומר דרשני" חייך אליה אבא.
"תראי ליבי," הוא לקח נשימה עמוקה "אנחנו יוצאים עכשיו לנופש, לטייל, ליהנות.." עצר לרגע ואותת שמאלה ליציאה מהעיר.
'לעע לא ידעתי אבא!' רצתה לומר אך ציוותה על עצמה לשתוק.
"אני מבקש ממך, שאת ההערות, התלונות והטינות תשאירי בבית…"
הוא סובב את ראשו בצורה אלכסונית לליבי "תזכרי את זה?"
"אבל אבא, זה באמת מפריע לי!" לרגע היא נשמעה לעצמה קטנונית מדי.
'זה באמת מפריע לך?' שאל קול קטן בתוכה.
"ליבי די" חתך בנוקשות.
"קחי החלטה להתעלות על עצמך, רק לשלושה ימים" הוא ביקש.
"טוב אבא" הנהנה ועצמה את עיניה.
מחשבותיה הפליגו הרחק.
'רק עכשיו קמתי.. אבל אני כל כך עייפה, אולי אשן קצת?' ניסתה למצוא לעצמה פתרון לתעסוקה בזמן הקרוב.
'למה לישון? למה לא לדבר עם חיהלה או עם ההורים?' הקול קטן שוב הופיע.
'אין לי כוח, אני רוצה שקט' ענתה לקול ההוא.
'אבל אין לי כוח משתק ולא מקדם אותי בכלל.
אבל מה לעשות שבאמת אין לי כוח!
אני מרגישה כבדות ולאות בכל הגוף, אולי זה מה שגורם לי לחשוב שאין לי כוח?'
'יש לי כוח! יש לי כוח! יש לי כוח!'
"יש לי כוח!" נפלט לה בקול.
"בטח שיש לך כוח" אישרה אמא את שאמרה ליבי בעצימת עיניים מתוך מחשבותיה.
"אה זה סתם היה תרגיל" הסמיקה ליבי.
היא כלל לא תכננה שאי מי ייחשף לעולמה הפנימי.
"את מזכירה לי סיפור ישן" אמרה אמא.
'בטח אמא תספר משהו מפעם' צפתה את שיתרחש.
"כשהיית בת שנתיים בערך היינו אצל סבא וסבתא, יענקי חזר מקניות, ואת ביקשת ממנו לעזור לו לסחוב את השקיות מהחניה לבית, והוא, אח סקפטי שכמוהו," מלמה לעצמה "לא רצה לתת לך לסחוב, הוא לא האמין שתוכלי לעזור מבלי לחולל נזקים. אבל את התעקשת וצעקת יש לי כוח! יש לי כוח!
היית כזאת חמודה והאמת שגם חזקה, ובסופו של דבר הצלחת לסחוב שקית לא קלה בכלל…
אז אני מעידה עלייך שבהחלט יש לך הרבה כוח!" חייכה אליה אמא.
'מעולם לא שמעתי את הסיפור הזה' חשבה ליבי בהתרגשות.
'יש לי כוח, אני מסוגלת.' המילים האלה עשו בה משהו.
היא רוצה לשמוע אותם יותר.
אבא חייך לאמא. הוא גאה בה על שהצליחה להתגבר ולהיות ברוח טובה חרף ההמתנה הממושכת בחניה.
"כל הכבוד" לחש לה.
הם מדברים רבות על המתבגרת שלהם. חושבים כל העת כיצד לחנך אותה ולעזור לה.
"חיהלה את איתנו?" שאל אבא.
לעיתים יש בו נקיפות מצפון שהם לא מתייחסים מספיק גם אליה. ליבי שואבת מהם כל כך הרבה אנרגיה עבור שתיהן ביחד…
"כן אבא" הסיטה את ראשה מהחלון.
"מה איתך?" הסתכל עליה דרך המראה כהרגלו.
חיהלה שתקה.
"ספרי משהו.. איך בלימודים?"
"בסדר" אמרה ולא פירשה.
"איך עם החברות?"
"כיף"
"איך.." ניסה לחשוב על עוד שאלה "עם המורות?"
"נחמד, מה כבר יכול להיות?" ניסתה להתגונן מפני שאלות נוספות.
"אני מתעניין חיהלה, יקרה שלי.. זה הכל" אמר לה אבא.
חיהלה עצמה את עיניה ודמעה אחת התגלגלה במורד לחייה.
מתי פעם אחרונה התעניינו בה? ממש בה?
מתי שזה לא היה, עכשיו היא מתרגשת.
"חיהלה?" הופתעה ליבי.
"כל הזמן מתעניינים רק בך…" שליבי תדע את זה. התסכול שצף וחנק לה את הגרון השתחרר מעט עם המילים שנאמרו והדמעה שחמקה לה.
"אני כל כך מצטערת" הניחה ליבי יד על כתפה של חיהלה.
'אני מרגישה נוראית.
'אוי אחותי הקטנה… במה היא אשמה במצבי הרוח המשתנים שלי? במה היא אשמה שאני תופסת את כל המרחב בבית.. במה?'
"תראי לי את התמונות שיש לך במצלמה" ביקשה ליבי.
"בשמחה" הבליעה חיהלה דמעה נוספת, והוציאה את המצלמה שלה. גדולה, שחורה, חדשה ואיכותית.
"מה צילמת לאחרונה?" שאלה ליבי את חיהלה, והן צללו לתוך שיחה משותפת.
***
"הם יצאו רק באחת עשרה" עדכן את הבוס.
"ראו אותך?" שאל את הגבר השחור.
"לא" הוא התקרב יותר אל הווילה הפרטית.
"ראית תזוזה חשודה?"
הוא העיף מבטים סביב הבית והפטיר "לא"
"אז צא לדרך, התוכניות ממשיכות כרגיל"
הלוואי ולמשפחת קאופמן החיים ימשיכו כרגיל.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
8 תגובות
וואו מהמם!
אבל למה נעצר במתח?
יאו אני מפחדת מכאלו דברייים
ברררררררר
איך קיוויתי שבסוף ליבי תישאר בבית בטעות…
אוףף צופנתתת
אבל למה נעצרת??
את יודעת שכל השבוע חיכיתי לפרק הזה?
רציניייי!!
פלייזזזז תעשי יותר ארוכיםםם
אעע
איזה מתח!!
את טובה צופנת??
תמשיכי עודד יותר
ואל תשאירי אותי במתח
את אלופה ויש לך ממש כישרון!!
נ.ב קראתי תמיד, אבל לא ממש הגבתי
בזמן האחרון
אויש תפסיקי למתוח אותנו…
הלחץ מכרסם בי חחח
מה קורה להם? ?
אהההה מה קורה שםם
אוףף את כותבת כל כך יפהה
צפנתתת
מה זה הפרק המדהים הזה???
מותח, איכותי, מרגש, עם תוכן ומסר חזק!
וואו. נפעמתי.
תמשיכי עוד!!
מוכשרת שאת!!
אין עליך!!!?
קוראת כל שבוע בשקיקב
ומחכה לפרק הבאאא