אין דבר אבוד /הבלוג

משל יותם

לפרק הקודם

לפרק הבא

עד לפני חמש דקות בדיוק זה היה ערב רגיל לחלוטין.

יותם בן החמש שיחק על השטיח בסלון, בנימין ישב על יד השולחן הכבד ולמד, ראשו נתמך על ידו, ואילו בתיה, אשת החיל, מצאה כרגיל את מקומה במטבח.

אלא שפתאום נשמעו שתי דפיקות קצרות, מוכרות.
אלעזר! הלם תקף את בנימין. אלוקים, אלוקים שבשמיים, רק שלא קרה משהו. הוא אמנם איננו אחיו הביולוגי של המלך ולא בנו הביולוגי של אלעזר, אבל רגשותיו כלפי השניים, גם אם יהיה מביך למדי להודות בכך, זהים לרגשות שחש אדם כלפי אביו ואחיו הביולוגיים.
הדפיקות חזרו על עצמן בשנית ובנימין קם ממקומו, סגר את התכריך ונשק לו, וניגש לפתוח את הדלת. "אלעזר! במה זכיתי?", ובתנועות שפתיים בלבד שאל: 'קרה משהו?' חיוך התפשט על פניו של אלעזר, איטי וחם.

"באתי לבקר קצת, מה יש?", ושפתיו חתכו את המילים 'שום דבר, אל תדאג', יותם בינתיים הרים את ראשו, הבחין בנכנס ורץ אל הדלת… "סבא!", אלעזר התכופף אל הקטן וליטף אותו באהבה, מרגיש כאילו מדובר באמת בנכדו הביולוגי. וטוב שהוא לא נשאר הרבה זמן ולא שמע את שאלתו של יותם: "אבא, אתה ודוד אלקנה לא אחים, נכון? אז איך זה שסבא אלעזר הוא גם סבא שלי וגם סבא של מיכל, אברהם, תמר ומשה?!", בנימין ליטף את הפאות הבהירות, החלקות, "חמוד שלי, יש דברים שתבין רק כשתגדל"
והוא גדל. גדל והעז לשאול שוב. ואביו הביט בו בחיוך אוהב, ליטף את פניו שזקנקן בהיר כבר החל מפציע עליהן ואמר לו:
"הסיפור כולו מתחיל באגדה ששנינו מכירים. זוכר את הסיפור ההוא על אבי המלך שלא חשק בכבוד? אני הייתי רק נער בן חמש כשהאגדה הפכה למציאות מול עיניי. כשהפכתי ליתום עגול, בגיל חמש עשרה, אימץ אותי אלעזר. וכשגיליתי מי הוא באמת… טוב, אתה בטח מנחש מה הרגשתי…", יותם ההמום בהה באביו.

"עכשיו הבנתי למה כולם הלכו עם האף באדמה אחרי שהוא נפטר!", בנימין מהנהן ובולע, "אתה היית רק ילד קטן, לא רציתי שתדע… אני אוהב אותך בן שלי"

לפעמים אהבה מתבטאת בדרכים מעניינות, כנראה שהפעם הזו היא אחת מהן.