לילך יצאה מהמשרד לעבר הסופר הקרוב, אחרי דקות ארוכות בהן שכנעה את סיגל שהיא יוצאת לכמה דקות ומה פתאום להתעכב, היא צריכה את זה, חייבת. היא הצליחה לעבור את דלתות המשרד. כבר שעות ארוכות שהיא בפנים והיא מצמצה קלות מול השמש שקיבלה אותה, שוטפת ואביבית לא מבינה בכלל על מה הלחץ. רעש עמום של מכוניות ורוח נעימה השרו רוגע ברחוב והיא נשמה עמוק נותנת לו להכנס לתוכה, לאזן קצת את הלחץ של הימים האחרונים.
הסופר בשעת בוקר זאת היה חצי ריק, היו בו מספר נשים מבוגרות וכמה עקרות בית. לילך סקרה את המקום בסקרנות, כמעט ולא יוצא לה ללכת לסופר והמקום הגדול והמרווח שמלא בשפע, הרגיש לה כמו סוג של בילוי. הודעה מסיגל הלחוצה הזכירה לה שהיא צריכה להזדרז והיא לקחה מספר חבילות של עוגיות ובקבוקי חלב.
ביציאה מהסופר, כשהשקית אחוזה היטב בידה. לילך שמה לב לילדה קטנה שישבה משועממת על החומה הנמוכה ליד הסופר, סוקרת בשעמום את הכביש הריק.
"היי חמודה" היא פנתה אליה, קולה נעים. "למה את לא בבית ספר?" הילדה נראתה קטנה, בת חמש-שש לא יותר. ולילך הרגישה צורך להתעניין, תמיד הייתה כזאת, בנאדם מתעניין. רוב העולם לא אוהב להתערב בעניינים לא לו, כול אחד ועיסוקיו. היא לא חשבה כך, אנשים זקוקים אחד לשני התעלמות אף פעם לא פותרת בעיות התערבות לפעמים כן, אז היא תמיד דאגה להיות, כשראתה קטטה, חוסר צדק, מריבה או ויכוח היא היתה שם, זה גם מה שהביא אותה לתפקיד שלה, הדאגה לבעיות לא שלה.
הילדה הקטנה הסתכלה לעברה במבט תמה, מנסה להבין אם היא מדברת איתה.
"אני לא בשום בתספר" ענה לבסוף, בוחנת בסקרנות את הנערה הצעירה.
"את כבר בת שבע?" לילך הופתעה, למרות מבטה הבוגר של הילדה פניה וגופה היו קטנים ולא נראתה שכבר סיימה בת ספר.
"לא אני בת חמש וחצי" היא ענתה בקול אדיש, רגיל.
לילך ניסתה להבין מה קורה פה, למה היא לא בבת ספר? יש במדינה חוק חינוך חובה ואוכפים את זה בצורה חד משמעית .
"למה את לא בבית ספר?" היא התיישבה לידה סקרנית.
"מה איכפת לך?" הילדה הסתכלה עליה במבט מוזר, מה לה ולאישה הזאת? מה היא רוצה ממנה פתאום?
"אני רוצה לדעת" ענתה לילך, לא מתרגשת מהמבטים החודרים "אכפת לי מאוד"
"זה לא כזה מעניין" הילדה כנראה החליטה שלדבר יהיה פחות משעמם מלסקור את הכביש הריק ושיתפה את לילך
"אח שלי אמר לאמא שלי שהוא לא רוצה שום קשר למדינה אז הוא ביקש ממנה לא לרשום אותי לשום בית ספר ושהוא כבר ימצא לי מורה שתלמד אותי. ואז לקחו אותו במשטרה כי הוא עשה דברים רעים, בטח שמעת על זה, כולם מדברים על השודדים הלבנים. אז אח שלי הוא זה שעשה את זה ואני נשארתי בלי בית ספר ולאמא שלי אין כסף להכניס אותי עכשיו, כי אח שלי לקח את כולללל הכסף". היא דיברה מהר עיניה השחורות ברקו, לילך זיהתה בהן כעס, פחד. הילדה פתאום נראתה לה אבודה כול כך, חסרת עונים.
לילך נאנחה, השודדים הלבנים. כול המדינה דיברה עליהם, ניתחה אותם מכול כיוון. אך שכחו שיש להם משפחות, אחיות, אחים. אך לא זכרו לדאוג להם? למה?
"זה בטח קצת מעצבן" אמרה לעיניים השחורות שחיכו לתגובה "שכולם מדברים על אח שלך" היא שתקה לרגע. "אני אדאג שתכנסי לבית ספר טוב?"
הילדה סקרה אותה בחשדנות .
"איפה אמא שלך?"
"היא עושה קניות בפנים" נכנעה לחיוך הנעים. לילך הלכה אחרי הילדה שהציגה את עצמה כאורן ופגשה את אימה עומדת ליד ירקות, אישה צעירה שנראה עייפה מאוד, אולי מהחיים.
היא לא היתה צריכה להציג את עצמה, זיהתה את הניצוץ המוכר שמספר לה שמי שעומד מולה מכיר אותה היטב.
"שלום" קולה של האישה היה רך.
לילך התביישה, זה כול מה שהיא הרגישה באותו הרגע, בושה עצומה. גם אם אלף אנשים יבאו עכשיו ויספרו לה שהיא לא אשמה בכלום ועשתה את המעשה הנכון. את התחושה הזאת, שזרמה לה עכשיו בדם היא לא חושבת שתוכל לעצור.
אמא של אורן הסתכלה עליה במבט ארוך, מבין, מנסה להסביר לה ש'הכול בסדר, היא לא חושבת שהיא עשתה משהו'.
"את לילך נכון?" שברה לבסוף את השתיקה
"כ..ן" לילך ניסתה להתעשת "את אימא של אורן בטח" ושל מי שהקים את השודדים הלבנים ונתפס לא מזמן.
"שמעתי שהיא לא בבית ספר" המשיכה מקווה שזה לא יביך אותה, שלא תתנצל.
כן" האישה נאנחה, מבינה שלילך כבר שמעה למה.
"אני אשמח לדאוג לזה שהיא תכנס" היא חיכה את חיוכה המפורסם מקווה מי שמולה תרגיש בנוח, שתבין שהיא רוצה לעזור באמת.
האישה חייכה "אורן ידעה למי לספר… אני באמת לא ידעתי מה לעשות עם זה… הסיפור מסובך כמו שבטח הבנת, לא ידעתי למי לפנות"
"אני שמחה שיצא לי לפגוש אותה אתכן" היא הסתכלה על השעון, מסתירה את הבהלה שאחזה בה למראה השעה המאוחרת.
"הנה זה כרטיס הביקור שלי, מיד אחרי מחר אני אטפל בזה. תתקשרי אלי".
האישה חייכה "תודה לך ו… בהצלחה מחר"
לילך הודתה לה, נבוכה. ומיהרה ללכת
סיגל תהרוג אותה.
*לכל הקוראות המושבעות שמנה ❤
הסיפור החביב יעבור להתפרסם פעם בשבועיים בע"ה
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
12 תגובות
ואי איזה פרק פושש
אהבתיי
ולאאא למה פעם בשבועיים לא פר!!😞
פוש.
מזה?
תודה את מאמיי
ומה נעשה יש לי עומס לא נורמלי, י"א שלום.
(יבתניקית כמוך תבין נכון…?!)
אני-אוהבת -את -הפרק-הזה-כלכך
הוא מראה עליך.
הוא מחמיא לך ממש.
הוא נוגע ללב.
אנשים זקוקים אחד לשני התעלמות אף פעם לא פותרת בעיות התערבות לפעמים כן,
את המשפט הזה ניראלי אנ צריכה לתלות באיפושהוא.
והמסר הענר שיש פה
לאנשים טועים יש משפחות,אחים,ואחיות.
הם לא עשו רע,.
,
.אווווווווווווווףףף…
מי אמר? אולי זאת לא אני… לעולם לא תדעי אה…
תודה לך, כיף שהפרק נגע בכן, התלבטתי הרבה בקשר אליו הוא הרגיש לי קצת מוזר…
😘
וואיי
את כותבת מטריףףף
אני לא יכולההה
והתובנות שאת משלבת שם בכלל🤩
אוהבת תסיפור הזההה❤️
ואוף , למה בפעם בשבועיים?
זה לא פיירר
יוו איזה כיף, תודה מאמוש😘
ואני עמוסה ממש, מבחנים בלי סוף… את מוזמת להתעצבן על המורות שלי, אני אצטרף בשמחה…
ואווו איך אני אוהבת את הסיפור שלךךך
את כותבת מהמםם והעלילה כל כך פשוט מטורפתתת!!!!
והפרק הזה היה פשוט ואווו
מחכה כבר לפרק הבאא
טנקיו, כזה כיף לקרוא ממכן מחמאות…
😍
שלמוווותתתתת
בבקשה פליז לא פעם בשבועייםםם
תודה🤗
ו…סורי😁
מה זאת אומרת פעם בשבועיים?
פרק מהמם!
וואי באמת שאת כותבת מושלםםם,
אין עלייך😍🤩