אין דבר אבוד/ הבלוג

והפעם, פרק סיום – חב"ד מגיעים ל… ירושלם! חלק א'

"מה זה החור הזה?", שניאור צמצם את עיניו, מנסה לקלוט טוב יותר את המצב

"איך בכלל הגענו לכאן למען ה'?", תהה חיים, משחק בזקנו בייאוש.

"אם אתה שואל אותי זה לא נראה חור בכלל, זה דווקא נראה מקום יפה ומשגשג רק בלי קדמה בכלל. אבל נראה שהם בכלל לא צריכים אותה",  זה שניאור, סוף כל סוף הוא הצליח להתעשת.

"כן… נראה שהאנשים פה חיים ממש טוב. למרות שאין כאן קדמה זה ממש לא נראה כמו מדינת עולם שלישי" חיים אזר אומץ והתקרב אל אחד הבתים, מגלה למרבה ההפתעה קלף מגולגל על המשקוף. "יש פה מזוזה!", קרא, נדהם.

"זה רק בית אחד, חיים. אל תתלהב. יכול להיות שיש פה רק כמה משפחות בודדות…", הם סוקרים מבחוץ בית אחר בית, מגלים בהפתעה גוברת והולכת שעל כל אחת ואחת מהדלתות מתנוססת מזוזה לתפארת.

"אל תתלהב חיים", זה שוב שניאור, משבית השמחות הנצחי, "יכול להיות שזו בסך הכל שכונה יהודית אחת".

אחת הדלתות נפתחה פתאום, ויצא ממנה ענק, אמיתי. אבל לא סתם ענק, אלא אחד עם פאות ארוכות, זקן ארוך ומרשים ולבוש שנראה כאילו נלקח היישר מתוך הגמרא. כולל הציצית, שהייתה מעוטרת בפתילי תכלת אמיתיים. הוא ראה אותם מיד, בוחן אותם בזהירות משולי כובע הקנייטש ועד חרטומי הנעליים השחורות. הזקן לא הפתיע אותו, אבל חוטי הציצית בהחלט כן.

"חשבתי שאין שום דרך להגיע כאן מבלי לחלל שבת!", לחש בהפתעה, והלחישה שהגיעה לאוזניהם של חיים ושניאור גרמה להם להחליף מבטים נדהמים. נהר הסמבטיון! הזדמנות כזו עוד לא ניתנה לאף אחד במאתיים השנים האחרונות.

"אתם— זה באמת עשרת השבטים האבודים?!", קולו של חיים רעד, גם ידיו.

"אכן, בירושלם חיים בניהם של עשרה שבטים, אבל עד כמה שהבנתי מגעת איננו אבודים כלל ועיקר. רגע— מי אתם, בעצם?", חיים ושניאור החליפו מבטים, שניאור דחק בחברו וזה החזיר לו מרפק עצבני, עד שלבסוף נכנע שניאור ופתח את פיו.

"אנחנו יהודים, מארץ הקודש. אנחנו לומדים בישיבת תורת אמת בירושלים". הענק בהה בהם.

"מה?! אתם בכלל לא נראים כאלה! כלומר, חוץ מהציצית והזקן שארוך יותר מהמקובל בעמים אחרים… אבל אין לכם חוטי תכלת בציצית, זה מוזר…".

חיים הניח את ידו על פיו. "אל תגיד לי שאתם יודעים איך נראה חילזון התכלת!".

גבותיו של האיש מתקמטות. "מה, ואתם לא?" אופס.

"אבל אתה מאמין לנו?", מבט עיניו של חיים מתחנן.

"בסדר. אני מאמין לכם ומקווה שאני לא טועה וזה שוב האשורים העצלנים והקמצנים שלא טרחו להשקיע בהסוואה וחשבו שאנחנו פתיים שמאמינים לכל קשקוש" אשורים! חיים ושניאור החליפו שוב מבטים, כנראה שזה באמת עשרת השבטים האבודים! "בכל מקרה, ברוכים הבאים לירושלם. באמת שאין לי שמץ של מושג איך למען ה' הגעתם לכאן ואיך הגעתם דווקא לציון החיצונית ולא לאף עיר שקרובה יותר לגבול", הוא הושיט להם את ידו ללחיצה, אבל היא הייתה ענקית כל כך שהם חששו שידיהם ימחצו בטעות.

"אפשר קצת הסבר על המקום הזה? אין לנו מושג לאן הגענו, בכלל…", נבוך חיים, לוחץ רפות את היד המושטת.

"ובכן, הגעתם לציון החיצונית, החלק החיצוני של בירת ירושלם. כמה ימים או אולי שבועות במקום הזה – ותבינו בדיוק לאן הגעתם", הם בהו זה בזה. "בירת מה?! ירושלים? ירושלים זו עיר!", הוא צחק, "כן, ירושלים זו עיר, אבל אנחנו קראנו לממלכה שלנו על שמה. אם אפשר לקרוא לזה אנחנו… אנחנו כבר בערך שלושת אלפים שנה כאן, אם לא יותר…" שלושת אלפים שנה!

"באיזו שנה הוקמה ממלכת ירושלם?", התערב שניאור בשיחה.

"ג' אלפים רמ"א", השיב הענק, "רגע, בעצם בכלל לא הצגתי את עצמי… אני שמעון בן יהודה למטה זבולון, ואתם?"

שניאור חייך "אני שניאור לוין, וזה חיים גולדברג, נעים מאוד"

הוא בוהה בהם בחוסר הבנה. "מימיי לא שמעתי שמות כאלו… אתם בטוחים שלא המצאתם את זה?" חיים, מצידו, לא מצליח להתאפק ופורץ בצחוק. "מה מצחיק כל כך?", קולו של הענק עולה מבלי שרצה בכך, והשניים מתכווצים במקומם.

"כלום, פשוט— פשוט אצלנו זה שמות רגילים ממש… כנראה שיש לירושלם שלכם עיכוב התפתחותי רציני", שמעון מעביר את ידו על עיניו פעם ופעמיים ואז נאנח ופותח את פיו.

"לא עיכוב התפתחותי או איך שלא קראתם לזה. אנחנו פשוט תקועים כאן בלי יכולת ליצור קשר עם העולם החיצון, בגלל הסמבטיון הארור כמובן. בנהר המרגיז הזה יש רק תועלת אחת – בירושלם, אף אחד לא איבד את חשבון הימים. וגם לא חשבון הזמן. כולנו יודעים בדיוק מתי שבת נכנסת ומתי היא יוצאת" אז האגדה נכונה! אלוקים אדירים– מה עכשיו, מה?! אז גם הם תקועים פה לנצח? "אתם יודעים מה? אולי תנסו להסביר לי מה משמעות השמות שלכם ומאיפה הם באים בכלל, ואז אולי אני אשקול האם להאמין לכם או לא", חיים ושניאור מחליפים מבטים, ולבסוף נכנע שניאור הראשון.

"השם המלא שלי זה שניאור זלמן. שניאור זה שני-אור, שני אורות – אור תורת הנגלה ותורת הנסתר. וזלמן זה מלשון זמן. אני קרוי על שם האדמו"ר הזקן. וחיים, נו, זה חיים… אני מניח שאצלכם עדיין לא קוראים ככה לאנשים אבל אצלנו כן קוראים ככה. בדרך כלל כשאדם נמצא בסכנה גדולה מוסיפים לו את השם חיים כדי שיתווספו לו חיים" שמעון שפשף את מצחו בתנועת חשיבה.

"מה זה האדמו"ר הזקן?", הפעם מי שהתנדב להסביר היה שניאור. "אדמו"ר ראשי תיבות – אדוננו מורנו ורבנו, והוא נקרא "הזקן" מפני שהוא האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד, ולפני שתשאל אני אענה שחב"ד ראשי תיבות חכמה, בינה ודעת" בן שיחם בהה בהם בעיני עגל.

"מה הקשר בין מנהג חסידות לבין אדוננו מורנו ורבנו או מה שלא אמרת?"

שניאור צחק, "התואר "חסיד" הוא אכן קדום בהרבה מתורת החסידות, אבל תלמידי הבעל שם טוב, מגלה תורת החסידות, זכו לתואר הזה על אף שבמקור חסיד – הוא אדם שנוהג לפנים משורת הדין, ואילו במקרה שלנו משמעות התואר הזה היא – מי שמכיר במעלותיו ובחסרונותיו, נותן את הדעת על החסר ועושה הכל כדי לשנות זאת" הגבר הענק הביט בהם בעיני עגל.

"לא שהבנתי משהו, אבל לא משנה. מה שחשוב עכשיו זו השאלה איך למען ה' נכנסתם לפה ויותר גרוע – איך תצאו מכאן?! אתם לא שייכים לכאן, זה ברור. אתם צריכים לחזור למקום שלכם. אבל איך עושים את זה?!"

חיים משך כתף "כנראה איך שנכנסנו… אבל השאלה היא איך נכנסנו לכאן. וכל עוד לא נצליח לגלות את התשובה – נהיה תקועים כאן" או שאולי נגלה שזה דווקא לא רע בכלל לחיות בירושלם…

המשך יבוא 😈