אין דבר אבוד/ הבלוג

קונפליקט משפחה ותפקיד (בנות של המנהלת\סגנית, להתפקד!)

ובכן, אז בתור שליחה תמיד הייתי "הבת של הרב", זאת שתמיד מצפים ממנה שתעזור ותמיד מפנים אליה שאלות שאמורות בכלל להגיע להורים שלה ואין לה מושג מה לענות, אבל גם זאת ש… לא נעים להודות, אבל מידי פעם גם מקבלת פרוטקציות… כמו, נניח, את כל הבלינצ'ס שנשארו אחרי ההתוועדות י"ט כסלו… (עכשיו ברור למה אני שמנה;)) ובתור אחת כזו, מאז ומעולם סקרן אותי לגלות איך זה כשמדובר בתפקידים הרבה יותר רציניים.
נניח, הילדים (או הנכדים… בתור חוצניקית אני לא ממש מעודכנת…) של הרב הראשי לישראל או של ראש הממשלה. איזה יחס הם מקבלים במוסדות, איך מתייחסים אליהם אם פוגשים אותם לגמרי במקרה באמצע הרחוב או אפילו איזה יחס הם מקבלים מאבא\ סבא שלהם בעצמו. האם הוא מתפקד כאבא\ סבא במשרה מלאה למרות עיסוקיו הרבים (והחשובים! ברור…) או שאולי ילדיו\ נכדיו דווקא סובלים מחסך רציני? אחרי שגדלתי קצת (הרבה ) והאהבה לכתיבה שתמיד הייתה בי הפכה להרבה יותר גדולה ורצינית החלטתי לעשות משהו עם הסקרנות הזו.

זוכרות במה התעסק הפרק הקודם? אז בפרק הזה ובכמה שיבואו אחריו נשים דגש על הקונפליקט הכי מרתק בעולם- קונפליקט משפחה ותפקיד.

אז דבר ראשון, הרגעים שחזקיה הכי אוהב ביום זה החברותא עם הבנים שלו. שמואל, אלישיב, וחזקיה בנו המאומץ. אבל בתור אחד שפעם היה גם הוא ילד, דווקא במקום שלא אפשר חיי משפחה תקינים, הוא יודע מצוין שזה לא מספיק. אני בטוחה שלפחות חלק גדול מכן קיבלו חיבוק, נשיקה, או אפילו ליטוף מההורים, ושלפחות פעם אחת הם הראו לכן אהבה בצורה ברורה (למשל, מילות חיבה…) אבל דווקא הילדים בעלי המעמד הגבוה ביותר בירושלם לא קיבלו את זה. (טוב, תכלס יש את בנימין שהוא האח המאומץ של המלך… אבל הוא לא נחשב, כי הוא אומץ בכלל בגיל 15…) ומה דעתם על זה? בואו ונשמע מהם בעצמם.

מילה של הנסיך שמואל, יורש העצר: תסלחו לי, אבל אני בכלל לא חושב שזה נורא. בסדר, אז מקבלים קצת פחות יחס… יש ילדים שאבא שלהם בכלל לא נמצא בבית כל היום, ויש כאלה שאין להם אבא בכלל ^מסתכל על חזקיה בן אשר,מקווה שהוא לא שם לב^ אז עצם זה שיש לי אבא ושהוא כן פנוי אליי זה כבר דבר גדול. לא יודע מה אתכם, אבל זו דעתי.

מילה של הנסיכה לאה, החביבה על המלך חזקיה הראשון מבין שלושת ילדיו: אממ… תלוי מתי שואלים אותי. מצד אחד אני חושבת שאבא ואמא היו צריכים להקדיש לי קצת יותר תשומת לב, ואל תגידו שאני כפוית טובה! כן אני יודעת שאתם טוענים שאני לא בסדר שאני מדברת ככה, בטח בהתחשב בשמועות שמסתובבות עלי והם די נכונות, לשם שינוי…אבל מצד שני זאת לא אשמתם, ושוב אני יוצאת הלא בסדר… טוב, עזבו, מי שרוצה להמשיך את הדיון שיפנה אליי, הראש של אסתי כ. (בדוי כמובן), ירושלם, ציון הבירה. משם והלאה לא יהיה לכם קשה מידי למצוא אותי.

מילה של הנסיך אלישיב, בן הזקונים: טוב… אז אחרי ששמעתי את הדעות של שמואל ולאה אני בכלל לא בטוח מה אני רוצה להגיד… מצד אחד השיחות עם לאה כששמואל היה חולה כן קצת השפיעו עלי להסכים אתה, אבל מצד שני… ^מחליק מבט חשאי לכיוון חזקיה בן אשר^ מצד שני אני באמת חושב שיש די הרבה אנשים שדואגים לנו, אבל התפקיד של אבא זה לדאוג לירושלם וזה הרבה יותר חשוב. כשהיינו קטנים יותר הוא באמת השקיע בחינוך שלנו וזה לגמרי לא מובן מאליו שהוא התעקש לחנך אותנו בעצמו, אבל היום אנחנו כבר בוגרים מספיק ולא באמת צריכים את זה. אז חסר לנו קצת ממשהו אחד, ואז מה? יש עוד הרבה מאוד דברים שאנחנו מקבלים ואף אחד אחר אפילו לא מעז לחלום עליהם.

מילה של חזקיה בן אשר, הילד המאומץ: למען האמת אין לי מושג למה אסתי רוצה שגם אני אענה על השאלה הזו, בכל זאת אני בן מאומץ… אבל שאלו אותי אז אני עונה. אבא שלי, זכרונו לברכה, חינך אותי לקחת הזדמנויות שנותנים לי, אלא אם כן משהו לא מריח לי. בכל מקרה, אני לא חושב שיש לי בכלל זכות להתלונן אחרי שעשו לי טובה גדולה כל כך… וגם, אני מעז להעיר לאחים המאמצים היקרים שלי שגם לכם עושים טובה מאוד גדולה. כן, תתפלאו! עצם זה שאתם מקבלים שעה של חברותא עם אבא שלכם זה עצום! אני אומר את זה מניסיון, גם כשאבא שלי לא היה עסוק הוא לא באמת היה פנוי אליי. שלא לדבר על חברותא או משהו בסגנון… טוב, הייתי ילד בן שבע, אחרי הכל, אבל שתדעו שזה באמת לא מובן מאליו.

ולסיכום, מילה של המלך חזקיה הראשון ורעייתו המלכה מרים: טוב, זה די מביך אותנו להגיד את דעתנו בפורום כזה, אבל אסתי ביקשה מאתנו להיות כנים ואנחנו לא יכולים להגיד לה לא כי אחרי הכל, היא הסופרת שלנו… אז דעתנו היא שאנחנו באמת מנסים לעשות הכל בשביל שלילדים המדהימים בהם חנן אותנו ה' יהיה הכי טוב שיכול להיות, אבל המציאות מוכיחה לנו פעם אחר פעם שאנחנו לא עושים מספיק… הדיון שהתפתח פה קודם מרתק ממש, ואנחנו מאוד מעריכים את הניסיון של הילדים שלנו להסתכל על הנושא מנקודת המבט שלנו ולפתח השקפה בוגרת ומאופקת יותר, נשמח להמשיך את הדיון (כשיהיה לנו זמן, כמובן).

שיעורי בית: (כן כן, חשבתם שיש את זה רק בביצפר?) תעריכו, תעריכו ושוב תעריכו!!! אפילו מילה אחת שאתן שומעות מההורים שלכן, אפילו ליטוף אחד מהיר ומרפרף זו מתנה עצומה שאין לכן שום דרך בעולם להחזיר להם עליה! ידוע שהאמורא אביי, שאת אביו לא זכה לראות ואילו אמו נפטרה מיד אחרי לידתו, אמר "הלוואי והיו לי הורים והייתי יכול לכבד אותם ולזכות לגן עדן", ולאחר ששמע על כיבוד ההורים של רבי טרפון ועל מה שאמרו חכמים לאמו (שאפילו אם היה עושה לה אלף פעמים ככה לא היה מגיע לחצי ממה שחייבה התורה) הודה לה' שלא נתן לו הורים לכבד אותם כי הוא לא היה מצליח לעשות את זה כראוי.

כן אני מבינה שאנחנו מתבגרות וקורים הרבה פנצ'רים ביחסים עם ההורים אבל בנות, תעריכו! ובתור צעד ראשון, לכו תכינו לאמא כוס קפה. מומלץ עם עוגיות או עוגה. אה, וכמובן פתק חמוד של תודה.
תעדכנו בתגובות שעשיתן את השיעורי בית, בהצלחה! ושתדעו שאני קוראת את התגובות כל יום, אז אני אדע
תנסו ותראו שזה באמת כיף : )
להתראות שבוע הבא!