שערי דמעה.

כאב ואהבה.
נשב שתינו, אך בדד
רצינו להיות, לחיות, לקטוף כוכב
כוכב בודד, נופל.
אבל חושך ואור כבה, נוטף דמעה.
שקופה, בלתי נראית, זולגת בדממה
והיא רצתה, וגם היא. והן שתקו, נעלמות חזרה.
כמהות לשוב, חוששות אף מהצל של עצמן
וקול אוושה, ורוח חלשה, פרפור הלב וכאב.
עוברת בלחש ביניהם, כמו צורחת בשתיקה מעירה דובים משנת לילה, והם רעים, רעבים. ולא דומיה.
מקיצים גם אותה מהרהוריה הכפויים
נתקלת בפנים שלידה, בתווים המיוסרים, היפים.
והלבטים שורפים לה את הלב פנימה
והיא פתאום רוצה לחבק, לאהוב, לתת לה לב ונחמה.
את ליבה הדואב, שמזגזג בין רע לטוב, דווקא אותו
והוא דופק בפראות, כמעט ופורץ החוצה.
היא עוצרת אותו, מושיטה יד, זרע ואדמה
אך פתאום בוקע ממנה, מבעד לחרכי החושך
קרן של אור, שמש של חורף
מעיפה מבט לשמים הבהירים, פרושים מעליה לוכדת ציפור שחצתה את קו הרקיע, מיגנטה אותה אליה
אין ספור הכוכבים, כמו לוחשים לה את עידודם השקט
והיא מבינה, פתאום מאמינה. מסתובבת אליה, מחייכת ברעד ובתקווה
צמרמורות חולפות במעלה גבה, אמת תמיד קשה להכלה
אבל היא כן אמיתית, נושמת באהבה
צופה בה בעיניים מבריקות מדמעות של הקלה מסתכלת לה בעיניים, מבקשת מחילה.
שלווה פושטת בכל כולה, יודעת שהתקבלה.
נשמת אש, ורוח. שתי נשמות ולב אחד.