עיניים בגב

ולב, עמוק.
"כן נשמתי, יש לך שתי אפשרויות. לעוף מהכיתה, או להיות פה ולשתוק".
אני שוחקת שפתיים, מעלה על הפרצוף חיוך שמודבק בדבק שלוש שניות, ואומרת "כמה אופציות, תודה! רק שאף אחת לא רלוונטית לתלמידתה הסוררת".
"בכיף", היא עונה לי, ממשיכה הלאה כאילו לא קרה כלום.
והרי באמת לא קרה כלום, סתם מורה ותלמידה שנהנות לרדת אחת על השנייה. לא?

"מה קורה המורה?" דבי שואלת, העיניים שלה נפתחות בצפייה.
"בסדר", היא עונה העיניים שלה נדלקות על מיכל. "מיכל מותק, איך החיים?"
"היי המורה, את חיונית היום, תתחדשי על החולצה". הן ממשיכות לדבר שתיהן, ומשהו קורה לניצוץ בעיניים של דבי.
רק אני שמתי לב?

"המורה, יש פה רעש. אני יכולה להתפלל בחוץ?" רבקי שואלת במבטא אוקראיני כבד.
"אממ, בנות יקרות" המורה מצווחת, פונה למיכל וחבורתה. "יש פה ילדה שקשה לה להתרכז, אז תשתיקו פיות בבקשה". זה לא עוזר. למה שזה יעזור עם בקשה כל כך מחויכת ועליזה?
"המורה", רבקי חוזרת אחרי חמש דקות, "אני יכולה לצאת בבקשה?"
"נו, מיכל", המורה פונה לחברתה הטובה. "באמת! מתי תלמדי כבר לשלוט על הפה הברברן שלך? אה נשמה?". המורה לא תפספס הזדמנות לפטפט עם העשירון העליון של הכיתה. מיכל עונה כמובן.
"אני לא מסכימה לצאת כרגע", אחרי דקה של הלצות הדדיות המורה נזכרת במי שעומדת ומחכה.
"המורה קשה לי כאן", רבקי מנסה להתעקש, פעם ראשונה שאני רואה אותה ככה.
"דיברתי איתן והן יהיו בשקט". 'כן?' אני חושבת מהסידור, 'את באמת מאמינה לעצמך? מורה יקרה?'.
"תודה על האישור", רבקי מסננת, חוזרת למקום מובסת.
"בכיף". הרי מה אכפת למורה מהעולה החדשה שבקושי שומעים אותה?

"זה עצוב", אני אומרת.
"נכון, סיפור מאוד עצוב. אבל אין מה לעשות. לפעמים צריך לשמוע סיפורים עצובים". המורה מהנהנת כאילו היא בובה על חוט, משנה סדורה יש למורה שלי.
"אני חושבת שמה שעושה את הסיפור נוגע מהשאר, זה שקוראים אותו מנקודת המבט של אבי," טליה אומרת. "פתאום קולטים שהוא בדיוק כמונו רק בגרסא יותר תמימה, טהורה". לטליה יש עומק, התובנות שלה יפות. "היו קטעים פה שפשוט עלו לי דמעות", היא מסיימת.
"כן"? המורה מסיטה מבט, עוברת במהירות לקטע הבא.
חבל שלא נתנה לטליה עוד קצת לדבר.

"אני לא סובלת אותה", פינת הריכול עם אחותי המותק נפתחה ברגע זה.
"אצלכן דווקא יותר בסדר", היא עונה. "נשמע שאת יודעת לענות לה, אצלנו בכיתה אף אחת לא העיזה לפתוח את הפה מולה".
"כן. אני עונה כי אין לי כח שהבן אדם יחשוב שהוא היחיד בארץ". עצביי מטפסים לגובה. "היא כולה הולכת לה כל היום כמו טווס הונגרי עם אף למעלה. קוטלת את כל הבנות שלא נראות לה בעין. ואל יחידות הסגולה נותנת חיוכים ומחמאות בקטע מחניף".
"מסכימה איתך, רק תני לי להעיר משהו?" שאלה רטורית. "עדיין יש עניין של כבוד של מורה. זה לא רק עניין, זו הלכה. אני לא חושבת שמותר לענות לה בכל צורה". יש לי אחות צדיקה, והיא אומרת את זה בקטע כזה אוהב ומתוק.
"צודקת ", הלחיים מקבלות גוון יפהפה.
"ובלי קשר", אחותי ממשיכה. "יש לה איזה שהוא קסם, בואי נדבר על זה שנייה. היא מדברת בצורה מעניינת. ויש איזו סיבה שהמון בנות רוצות קשר איתה. סיבה שעדיין לא עליתי עליה, קסם".
"נכון", אני נזכרת בדבי.
"היא מזמינה לעצמה את החוסר כבוד". אני מתרצת את עצמי אחרי חיפוש של דקה, המבט שלי בוהה אי שם. "יש מורות שאת מדברת איתן, ו.. הן עושות את זה כל כך יפה ומכובד, שגם אם את במצב רוח הכי קרבי את תכבדי אותן חזרה". אני עוצרת לנשום. "ואני לא חושבת שזה פוגע באפשרות לקשר אישי איתן, מורות מהסוג ששומרות על דיסטנס, ותוך כדי מסתכלות לך בעיניים, ו…את רואה כמה שהן איתך ולא משנה באיזה הגדרה את כרגע".
"והיא"? יום אחד אני אטפל בחיוכים המשועשעים של המאמית הזו.
"היא לכאורה הכי קרובה אלייך, המורה הכי מצחיקה שמדברת במילים הכי עממיות. אבל…"המבט שלי מצטמצם "משהו בה, במבט שלה", אני מדייקת. "בו לא תראי את הקסם. הוא תמיד יהיה מבט של מישהי צינית ונוראית שאין סיכוי מול הפה שלה".
אבא נכנס הביתה, הפינה נסגרה להיום. אני לא בסדר שפתחתי אותה.

ויום אחד, המבט הגאה, השחצן, ייעלם.
לא לגמרי, רק מאחורי קווים של טלפון.
ואז בעוד שיעור של למידה מרחוק ייפתחו לי המחסומים.
אני אתעצבן, ויאמר מה שאני רוצה, החדר השקט נותן לי את הדמיון שאף אחד לא באמת שומע אותי.
אז אני ידבר לקו ההמום, יאמר דברים שאף פעם לא העזתי לאמר.
ואני אתקשר להתנצל, ואראה משהו, משהו שאף תלמידה לא ראתה.

המורה, אני באמת מתנצלת. את פגועה, זו אני שפגעתי.
והמורה.. את כל כך יפה ככה.
ביננו עומדים קילומטרים, קווי טלפון קרים שמעבירים גלים של מילים.
ובמרחק הזה, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך, שאני רואה את העיניים שלך, אותן עיניים שברחו כל פעם שהתחילו לגעת ברגש. את המבט האמיתי שעומד בהן ומדבר איתי.
עיניים אמתיות, כנות, מרגישות.
המורה אני אוהבת אותך.