לב אפור / 17

66
צפנת אריאל

בכי ודמעות

לפרק הקודם

הערת העורכת: בהתחשב בתקופת החגים שחלים לרוב בימי ראשון, החלטנו להעלות היום את פרק 17 של לב אפור למרות שזהו לא היום הקבוע – כדי לא לפגוע ברצף. תהנו!

ליבי וחיהלה נותרו לשבת בארוחת הבוקר.

"יודעת למה אבא ואמא יצאו לדבר?" הסתקרנה ליבי.

"את שואלת או מספרת?" ניסתה חיהלה להבין את הטון שלה.

"שואלת" ליבי חתכה את הפנקייק לחתיכות.

"לא. אין לי מושג. מה שלא יהיה, יהיה טוב!" אמרה חיהלה ומזגה לעצמה מים אל כוס הזכוכית.

"מאיפה את כל כך בטוחה?" 'חיהלה הזאת קובעת מוסכמות חזקות מדי!'

"פשוט מאוד, אנחנו בניו של מלך, ממילא כל מה שקורה לנו היה ויהיה טוב"

"פששש מאיפה הבאת את זה?" צחקה ליבי שהיתה במצב רוח טוב.

"המורה רחל לימדה את זה במחשבת ישראל…"

ליבי פרצה בצחוק. "איזה חרוז חיהלה!"

היא הצטרפה לצחוקה. "כן.. זו הבדיחה הקבועה על המורה רחל.."

ליבי נחנקה לרגע מחתיכת הפנקייק וניסתה להירגע.

"שתהיי בריאה ליבי!" טפחה לה על השכם. "איך אומרים? משאללה!"

"אמן ואמן! רק דברי בעברית" קרצה לה.

"שתמיד תהיי בריאה ושמחה. ככה עם החיוך על הפנים" הראתה לה באצבעה על החיוך שקרן מפניה.

"זה לא קורה הרבה. את יודעת?" אמרה ליבי בגילוי לב.

"הנה הם" אמרה חיהלה ששמה לב לכניסתם של הוריה לחדר האוכל.

"זה לא נראה שהם יצאו לדבר על מסלול הטיולים שלנו…" העירה ליבי את הנראה מרחוק.

"נכון.." אישרה גם היא.

מיכאל ודבורה צעדו בכבדות. על פניהם נראו סימנים מהבכי ועיניהם היו נפוחות ואדומות.

'אבא בוכה? בטוח קרה משהו נורא. מתי הוא בכה לאחרונה?'

"ליבי, חיהלה" פתח אבא והתיישב במקומו.

"אני רוצה לספר לכן משהו חשוב,

'אצל אבא הכל חשוב…' חשבה ליבי.

"הקב"ה שלח לנו התמודדות" הוא נשנק לרגע בדמעות, עוצר אותן בכוח.

"התמודדות לא פשוטה בכלל, הקב"ה מנסה אותנו, ואנחנו נאסוף כוחות כדי להצליח בניסיון" מיכאל ידע שהשדר שיעבור לבנותיו קריטי ביותר.

ליבי וחיהלה החליפו מבטים. טוב זה לא נשמע.

"אתמול, בשעה אחת בלילה, בשכונה שלנו היה פיצוץ חזק שהביא אחריו שריפה. הפיצוץ הזה שרף וכילה לגמרי את הווילה באמצע השכונה. את הבית ברחוב…."

'הנרקיסים עשרים ושש! זה בדיוק אמצע השכנה!' הבזיקה מחשבה במוחה.

"אבא! לא!! אני לא מאמינה! הבית שלנו? נשרף?" נכנסה ליבי לדבריו.

"מה פתאום! זה לא יכול להיות!" התנגדה חיהלה.

מעיין הדמעות של אמא התחדש, היא שתקה. מרגישה חסרת כוחות מול המצב החדש הזה שנחת עליהם משום מקום.

מיכאל עצר את דמעותיו. בנותיו נראות לו כל כך המומות. הוא בעצמו לא האמין למה ששמעו אוזניו, ולמה שחווה בחצי שעה האחרונה. אבל 'על טעויות משלמים'… נזכר במילים שהם שלחו אליו לנייד האישי. כמה שהוא שנא את האיומים האלה.

"אבא תגיד לי אני חולמת?" דרשה ליבי לדעת.

"את לא חולמת ליבי. לצערי זו המציאות. סיפר לי את זה אייל, והוא דובר אמת.."

"אבל אבא, זה לא יכול להיות! כל החיים גרנו בבית הזה!!"

הטונים הכאובים וההמומים שנשמעו, משכו מבטים מסוקרנים ומשפחת קאופמן הבינו שהכי טוב יהיה לקום וללכת משם.

"נעלה לחדרים שלנו, נכאב, נהיה ביחד"

הם באו לקום מהשולחן ולפתע הגיע אליהם פקיד.

"אתם משפחת קאופמן?" שאל.

"כן" ענה מיכאל קצרות.

"מנהל המלון שמע הבוקר על המקרה המצער שלכם" הפקיד השפיל מבט, כשראה את פניו הכאובות של מיכאל.

"איך?" קטע אותו. מה למנהל מלון יוקרתי בטבריה לביתם שבמרכז הארץ?

"זה מופיע בכל אתרי החדשות" אמר בפשטות שצרבה למיכאל.

מיכאל החזיק את ראשו בידיו, הוא חש לגמרי מתוסכל. הידיעה על שריפת ביתם עושה לה כנפיים, ולו אין איך לתפוס אותה.

"בכל אופן, הוא ביקש שאמסור לכם בשמו את השתתפותו בכאבכם, וכמובן הוא במשרדו אם יש משהו שאפשר לעזור…"

"תודה"

הם נכנסו אל חדר הבנות, התיישבו במרפסת ורצו להיות ביחד.

'הבית שלי? אין לי בית לחזור אליו?' ליבי חשה שהקרקע סביבה נעלמת, והיא עומדת באוויר. תלויה איפה שהוא, בין שמיים לארץ.

"אבא, לאן נחזור? אין לנו בית?" שאלה ליבי בכאב.

"ליבי, עוד מוקדם לחשוב על זה. יש לנו פה עוד לילה נוסף במלון, ואם נרצה נאריך לעוד כמה ימים. אנחנו בנופש, תירגעי יקרה" ניסה מיכאל להרגיע וליצור תחושת שליטה. למרות שהוא יודע מי השולט האמיתי.

'למה אבא חושב שזה מרגיע אותי בכלל? למה אף אחד לא מבין אותי שאני מרגישה כמו עלה נידף?'

דמעותיה של ליבי הופיעו.

'מי אתן בכלל? חצופות!' היא החלה לנהל איתן דיאלוג

'לכו מפה! לא רוצה לבכות!' אבל זה לא עזר. הדמעות רק התגברו ותחושת הכאב גברה.

חיהלה ייבבה חרישית. נדבקה באווירה האבלה.

"כואב לנו עכשיו וזה בסדר. הבית שלנו נשרף ויש לנו חורבן פרטי להתאבל עליו". עכשיו אבא הצטרף לבכי ואמא לא ידעה מה יגידו על הסיטואציה המוזרה הזאת.

משפחה שנופשת במלון יוקרתי בטבריה, יושבת במרפסת ובוכה כאילו מישהו מת. היא נכנסה אל החדר כדי להביא טישו נוסף למעייני הדמעות.

מיכאל, שכמו קרא את מחשבותיה ביקש ממנה "זה לא הזמן להיות חזקים. נשרף לנו הבית והטבעי ביותר עכשיו זה לכאוב את זה"

"למה אבא?" שאלה חיהלה.

"למה נשרף לנו הבית? יותר נכון לשאול איך נשרף לנו הבית?" שאלתה של חיהלה הלמה כפטישים באוזניו. הוא ידע שיבוא הרגע לספר לבנותיו.

מיכאל שתק, דבורה נתנה בו מבט מצפה. היא כבר בלי כוח לכלום.

"אבא?" שאלה שוב חיהלה.

ליבי ניסתה למחות את הדמעות והשאלות סיקרנו גם אותה.

'הוקל לי אחרי הבכי הזה' הסבירה לעצמה את תחושת השחרור שפשטה בה.

"אין לי מושג" החליט להתחמק. למרות שבאמת הרגיש שאינו יודע איך לתת תשובות מדויקות.

"מה לנדמן אמר?" ניסתה ליבי מכיוון אחר "איך הוא הסביר את השריפה?"

"הוא לא הסביר" העמיד אבא דברים על דיוקם "הוא רק אמר שאחרי פיצוץ חזק, נשרף הבית. לגמרי…"

"אבא, איך אנחנו נתמודד עם זה?!" שאלה ליבי ממסך הדמעות.

היא לא חיכתה לתשובה, נכנסה אל החדר ונשכבה על המיטה.

'לא רוצה להיות פה! לא רוצה את ההתמודדות הזאת!' חשבה לעצמה בכאב ובעצב.

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
דואר (לא) נשלח לאמא שלי❤️😘
37
לא סתם את בטלפון שלי את קרויה בשם: אימוש אהבת חיי❤️❤️ בהחלט אפשר להגיד שאת מת...
הייתי רוצה חיבוק
emotion_icon_30
היי, זאת אני שוב. פעם כתבתי פה דיי הרבה ועכשיו חזרתי ובגדול. אבלל למען הסודיו...
תודה שבנפילות הקשות האמנת בי
IMG-20240425-WA0003
תודה אבא! תודה שבנפילות הקשות האמנת בי נתת לי כוח להתמודד כשלא יכלתי לבד החזק...
אני עם בעיה?! אני??
newEmotionIcon_49
היי. אל תלמדו ממני. אני סובלת מחברות רזות וחתיכות, שמספיק להן ביסלי בתוך לחם ...
יהיה בסדר. יהיה טוב. זה יעבור.
newEmotionIcon_03_38
מתי הכל יהיה בסדר כמו שאומרים? כבר שנה אומרים לי יהיה בסדר יהיה טוב זה יעבור ...
חח. שלימות? הצחקתן🙄
newEmotionIcon_33
זו האהובה שכולן מכירות אותה זאתי היפה שכולן מקנאות בה זו שמדברת זאת שמבינה זא...
Yes !! I did it
חיתוכי-אייקונים-ריבועים_61
עשיתי אתזה, שותפות יקרות 💥 ת'אמת שהיה לי רצון ממש חזק לעשות את זה כבר הרבה זמ...
יקוואל החדש [מדבר לבנות התיכון]
8
אני רוצה להתחיל בשאלה נוקבת וקשה: את רואה סרטים? את יושבת עם חברה, לבד, במחשב...
פוסטים חדשים
דואר (לא) נשלח לאמא שלי❤️😘
לא סתם את בטלפון שלי את קרויה בשם: אימוש אהבת חיי❤️❤️ בהחלט אפשר להגיד שאת מת...

אוהבת ושבורה💔

הייתי רוצה חיבוק
היי, זאת אני שוב. פעם כתבתי פה דיי הרבה ועכשיו חזרתי ובגדול. אבלל למען הסודיו...

עדשית

תודה שבנפילות הקשות האמנת בי
תודה אבא! תודה שבנפילות הקשות האמנת בי נתת לי כוח להתמודד כשלא יכלתי לבד החזק...

שליחה בודדה (או שלא)

במהלך נבירותיי האין סופיות בארכיון...
טוב, זה קצת מוזר….. לפי מה שראיתי אני עד הנה ('עזרונוווו רחמיךךךךךךךךך ...

🩶🩶🩶

חמישה, מי יודע?_1
בואו נשחק. שניםםםםםם לא העלתי פה שאלות, פעם אהבתי נורא להעלות סדרות של שאלות,...

ג'ינג'ית

Something to think about
סבלנות היא יכולת להכיל אי נוחות.

#31#

הפוך.
אתמול נפלה לי חומת ההכחשה. שמונה שעות וחצי עבדתי רצוף. והרגשתי חופשיה.

שיר הרס

הטלפון.
מסיח. הודף כל שיח. מסימני ימות המשיח.

קלרינט

6 תגובות

  1. ?? איזה פרק עצוב… נכון שיש שם טיפה קטעים שמחים אבל עדיין..
    צפנת אריאל מוכשרת שכמותך!!!!, את כותבת מדהים ואני מחכה לפרקים שלך!!, תמשיכי לכתוב!!, ובבקשה תעשי סוף טוב..
    כמה פרקים עוד נשארו?, אני לא יודעת אם לחכות שזה יסתיים (כי אני במתחחח) או שזה ימשיך (כי זה כל כך יפה!!!!)

  2. עצוב עצוב וכואבב
    פשוט לבכות!!
    אוף אני לא יכולההה זה עצובב
    אבל מושלם!!
    לא מאחלת לאף אחד לעבור דבר כזההה
    אמאאלההה 🙁

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *