ככה אמר הלב

סיפור מדומיין ומומצא בלי שום סדר או הגיון
צרחות, קול פסיעות, צעקות, פחד מוות.
היא רצה,
בלי לנשום, בלי להסתכל לאחור, להביט אל העבר, אל הבית שליווה את כל חייה.
רק רצה.
בלי לחשוב, בלי לחשב, להתעמק, על ההשלכות של מעשיה.
רק רצה.
מדגלת מעל שברי בתים, עוקפת דוכנים ועגלות. מקימה רעש, משאירה ראיות. אבל מה זה משנה? היא רצה.
היא רצה,
כל עוד יש לה אפשרות, כל עוד יש לה בחירה, מה לעשות ואיך, לפני שיכריחו אותה.
היא רצה,
כי ככה אומר לה הלב; זה מה שאת צריכה לעשות עכשיו.
תפסיקי לכאוב, להתחרט, אין מקום לרגשות. רוצי!
אז היא רצה, ורצה ורצה.
עד שנגמר לה הכח. וכשהיא מתישבת על גזע עץ מזדמן, היא פתאום שומעת את השכל; מה עשית? סכלה שכמוך, איך תחזרי? מי יקבל אותך עכשיו? במו ידייך הרסת את חייך.
היא לא יכולה, נגמר לה. אין לה יותר סבלנות למלחמת יצרים, הלב והשכל, כל אחד בעמדה אחרת. אבל מה איתה? במה היא בוחרת? למי תקשיב הפעם?
היא פוסעת מיואשת, מעצמה, מהחיים. שורכת את רגליה על האדמה, היבשה, הצמאה. גם היא צמאה, למים, לאהבה. אבל אין לה ברירה, כך אמר הלב!
היא הולכת והולכת, בלי לחשוב, בלי להסתכל. בלי כח.
השמש שוקעת, היער כולו הלך לישון, ורק היא הולכת.
התנים סביבה מיללים, הציפורים כבר לא שרות, והיא הולכת.
הכוכבים לוחשים לה בשקט; לכי לישון, הניחי את ראשך ותני לנפשך מנוחה.
אבל היא לא יכולה לעצור, ככה אומר לה הלב.
קרני השמש מבקעות את אפלת העננים, ציפורים משכימות קום מזמרות ברון, והיא הולכת.
הולכת והולכת, לא שומעת, לא רואה, לא רוצה לשמוע או לראות, או לחשוב. רק הולכת.
עד שקולות אנושיים חודרים לתוך מחשבתה. האם היא מדמינת? איך חזרה העירה? הרי הלכה ישר כל הלילה!
אבל לא, זאת לא העיירה האהובה שלה, בה גדלה כל חייה.
זו עיר אחרת, מנוכרת, שונה. מפחידה.
כאן, אומר לה הלב, את יכולה לנח.
וכאן היא מתפרקת, הרי אין לה כח.