פורסם לראשונה י׳ באב תשפ״ב
זה ניסיון להרגיש, ולצעוק
∞∞∞
היה חורבן. לפני שנים
גברים ונשים, בנות ובנים
החומות הבצורות שלך, קרסו אל עצמן
בלהבות אש ותמרות עשן
ואני הייתי קטנה
עליונה
מדי לא מבינה
כדי להבין
רק נשמתי ראתה
בצערך, ירושלים
עולם התרומם אל עצמו
התקדם, מנסה להשתקם
כוסות נשברו תחת יריעות קטיפה ושמיים
מנצנצים. זכר אלייך
גם ביום גדול
מתוך הדממה
הייתה לעמך התקומה
ואני? לא הייתי שם
כדי לנשום את
צערך, ירושלים
חיים חדשים נרקמו
גם אני הילכתי בגני שושנים
וידעתי אותך
ותיארתי לי את שהיה,
קמצוץ ממנו
אבל טוב היה לי
ובשושניי כמעט ולא הורגשו קוצים
דילגתי בין ערוגות בחיוך
לא התעכבתי
כדי לשמוע את
צערך, ירושלים
ושלושה שבועות בשנה הוקדשו
לך. להורות גם לחיוך להרגיש
ולראות, לשמוע, לנשום.
לנסות לחוות, ולו קמצוץ
מצערך, ירושלים
ועכשיו
ביום תשיעי
בחודש חמישי
צערי
הוא לא אלפית,
הוא לא מדיד מולך
איננו שווה לי
מול
צערך, ירושלים
וזעקה פנימית פילסה דרך, מוטטה
חומה שניסתה להתבצר
עד מתי נישאר בחצר
בלי ארמון, ואור מובטח
והנה
כך או כך
נגעתי במשהו
מצערך, ירושלים
"הדבר היחידי שעליו מחכים הוא – שיהודי יצעק עוד צעקה, עם עוד בקשה ותביעה ועוד הזכרה: 'עד מתי?!'…" (דברים נ"א)
וכשעצב את חיכי לוכך
וקמצוץ מצערך צורב
לפחות היום לא אשכחך
ירושלים שבלב
ובעוד שניה, כשאור גדול
יבהק ממעל, ונראה את ידו
שכיוונה בכל שעל
ותקיעה ארוכה תפלח לבבות
וזקנים וזקנות ישבו לך, ברחובות
ובית המקדש ירד, משחקים
ובכל פסיעה נרגיש אלוקים
אז אומר לְךָ, אז אומר לָךְ
תודה שנתת לי לנשום את
שמחתך, ירושלים
∞∞∞
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
14 תגובות
וואו.
זה אחד השירים.
תודה עליו.
וואאו.
אין לי מילים חוץ מזה, שוזרת.
מה.. מה עשית פה..
צמררת אותי.
אני לא יודעת מה להגיב אבל הייתי חייבת.
זה לא שיר.
לא.
זה, לב יהודי, שרוצה להתאבל. זו נשמה יהודית שבוכה.
זן צעקה שרוצה לגעת, למשש אפילו קצת, את יגונך וצערך,
ירושלים.
זה לב שרוצה להרגיש, אלו עיניים שמבקשות לדמוע. נשמות יהודיות שכמהות ומשתוקקות לבית הזה, שהן אף פעם לא הכירו.
ילדות שמנסות לבכות חורבן ושריפה ואלפיים שנות חושך, למרות שכל אלו רחוקים כל כך מהחיים שלהן. תלושים כל כך, העבר אין.
זו אמונה שבוערת, למרות ועל אף הכל, ויהודים שלא הפסיקו לרגע להאמין, שהוא יבוא. יהודים שבכל שנה ושנה, בתאריך הזה, השילו את כל התחפושות המכובדות שלהם, את כל הדרגות והגינונים וההרגלים, התיישבו על הרצפה מעונים וחלשים, וניסו להתחבר לאבל ישן, לבית אחד שנחרב ושכינה שעדיין בגלות.
–
שוזרת לבבות שכמוך,
תודה שעזרת לי להרגיש, ולו במשהו, את צערה. ירושלים.
המילים האלו מדוייקות וקולעות כל כך
מעריכה את התגובה הזו
תודה לך בעצמך.
וואו
ירושלים.
דמעות.
ירושלים.
-ואין לי עוד מה לומר-
צמרמורת
תודה על התגובות שלכן, שותפות
משיח נאו מיד ממש!
מרגששששש
אימלהה כישרוןן
אעה
אבאלהה!!
מזה הכתיבה אזות?
צמרמורותתתתת!!!!
יא אומנית
יא מטורפת
יא מרגשת
נגעת בי, ילדה
תודה לך