היי, אשמח לחוות דעתכן:)

כתבתי קטע קצר וחמוד, אשמח להערות והארות
היא ניגשת לסלון, ומופתעת לראות מה היא מגלה שם.
"אני לא מאמינה, למה הסלון נשאר ככה?" היא בהלם אמיתי.
"אממ, אמא.. דודי לא עזר לי לסדר ולא הצלחתי לבד" אבי מנסה להתגונן.
"זה לא תירוץ" היא כועסת "טוב, עכשיו רוץ למקלחת ולישון"
היא מרימה את הנעליים של נעמי, את הסוודר של מיכלי, את התיק של דודי, מחזירה את הכריות לספה ומנגבת שולחן.
"זהו, אפשר לסמן וי על הסלון" היא מחייכת לעצמה.

"לילה טוב אמא" אבי נכנס לסלון עם שיער רטוב ופיג'מה נקיה.
"היית זריז, לילה טוב אבוש" היא נושקת למצחו. דפיקות בדלת, היא ניגשת לפתוח.
"מאיר, מה חזרת כזה מוקדם?" היא מופתעת, הוא לא היה אמור לסיים את הפגישה רק עוד שעה?
"הפגישה נדחית למחר, באתי לעזור לך"
"תודה מאיר, אתה לא מבין כמה אתה מציל אותי" הוא מחייך אליה בתגובה.
"הכלים מחכים לך במטבח, בהצלחה" היא מתיישבת על הספה, נס שמאיר חזר, היא לא הייתה עומדת בזה לבד.
"אמא" קול בוכה קורא לה "דודי הרביץ לייי"
היא נאנחת "תגידי לו שאני לא מרשה, בסדר?" אין לה כח להיות קשוחה כרגע.
"אבל זה לא יעזור" היא ממשיכה לבכות.
"טוב נעמי, כנסי למיטה בובה, אם הוא ירביץ לך שוב אבוא לכעוס עליו" נעמי מצייתת, היא רואה את דומת ביתה מתרחקת ומתחילה לבכות.

מאיר שומע את זה מבעד למים הזורמים, עוצר וניגש אליה, הוא כבר מכיר את האישה הרגישה שלו.
"מה קורה, חני?" הוא מתיישב כורסא ממולה.
"אין לי כוחות יותר, זה כבד עליי" היא נושמת וממשיכה
"אני רק בת עשרים וחמש וכבר עם ארבעה ילדים, מאיר קשה לי" היא משעינה את ידייה על הרגליים ואת הראש עליהן, נותנת לעצמה לפרוק, לשחרר.
"חני.." הוא מהסס "תסתכלי אלי שניה" הוא מחכה שתעשה זאת.

היא מרימה את הראש, הוא מגיש לה טישיו, היא מנגבת את הדמעות, ורואה אותו, מסתכל אליה במבט הכי מכיל ומבין בעולם, וזה גורם לה לפרוץ שוב בבכי.
כשהוא רואה שאין עם מי לדבר כרגע, הוא קם וחוזר למטבח 'כשתירגע אחזור לדבר איתה' הוא מחליט.
חני ממשיכה לבכות ולבכות, משחררת סכר דמעות שהיה כלוא בתוכה הרבה זמן.
מיכלי בוכה, חני נאלצת לגשת אליה בלא כוחות.
"את רעבה? מסכנה שלי" היא לוקחת אותה לחדר ומאכילה אותה.

מאיר מסיים לשטוף את הכלים וניגש לחדר.
"את רוצה לדבר?" הוא מנסה בעדינות.
היא בוכה בתגובה, משהו במאיר הזה ממיס אותה כל פעם מחדש.
"טוב, אם תרצי, אני כאן. בסדר?" הוא יודע שזה מה שהיא רוצה לשמוע.
היא מהנהנת. כל כך הייתה רוצה לדבר אבל הדמעות לא נותנות לה.
מאיר קם, מתקדם לעבר הדלת, מחליט לצאת ולתת לה מרחב פרטי משלה.
"מאיר" היא קוראת לו
"כן?"
"תודה" היא מנדבת לו חיוך, מגיע לו, לגבר שלה.
הוא מחזיר לה אחד כזה משלו ויוצא מהחדר.
תודה לך ה' על שנתת לי בעל כזה, גם מתוך החושך יש תמיד נקודות קטנות של אור