אחת שאלתי.

מאת ה' הייתה זאת.
"אני לא מבינה" לחשתי למלאך הקטן, בעל כנפי השוהם המהממות.
"הרי דבר ממה שאמרת לי לא יכול להיות הגיוני!"
הוא הביט בי בחיוך קטן נוגה.
הדמעות מלאו את עיני, מסמאות. "למה דווקא אני? למה דווקא עכשיו?"
המלאך שתק.
הבכי נתן את אותותיו גם בקולי "אתה לא יודע?" שאלתי.
הוא הצביע למעלה, ופתאום גם אני שתקתי. "אלוקים?" ניסיתי להבין.
הוא הנהן, פניו חתומות.
"אני בחיים לא אדע?" עכשיו הפנים שלי היו רק מלאות השלמה, כובשת וחסרת אונים.
הוא הצביע שוב פעם למעלה. "אלוקים?" שאלתי שוב, השמיים האפורים הוארו בהבזק אור. ורעש. ברק, רעם.
הוא התלבט שנייה, ואז הצביע גם עלי. "כשאני אהיה בשמיים?" לחשתי. "כשאמות גם?"
הוא שתק, ואני גם. המילים לא היו בנמצא, כי יש רגעים שגדולים יותר ממילה או שתיים.
רגעים של חיים.