שלא לשמה /47

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
דבורי מתעוררת מהבכי של רחלי, לוחשת 'מודה אני', ומתרוממת קצת כדי לקחת אליה את רחלי המתוקה. דבורי מקרבת אותה אלייה ומחבקת אותה כמה שהיא התגעגעה אליה.

אתמול בערב היא השאירה את יהודה לשמור על דובי, ונסעה הביתה. כשהיא הגיעה הבית היה שקט ונקי, כל הילדים ישנו. דבורי וחמותה דיברו בספה ושייני הצטרפה אליהם.

דבורי נוטלת ידיים ויוצאת עם רחלי מהחדר, חמותה במטבח.

"בוקר טוב" דבורי מחייכת חיוך עייף.

"דבורי! בוקר טוב. למה התעוררת? את עיפה" חמותה לוקחת ממנה את רחלי.

"רציתי לראות את הילדים. התגעגעתי אליהם"

"הם ישמחו נורא. מה את רוצה לשתות?"

"שוקו, אם אפשר" היא מחייכת בביישנות.

אסתי צוחקת "אין בעיה" היא מחממת את המים מהמכונה. דבורי מברכת ברכות השחר ולוגמת קצת מהשוקו.

"תודה"

"בוקר טוב" שייני מחייכת "דבורי? את ערה?"

דבורי צוחקת היא אוהבת להיות בחברת שייני "כן, אני אלך להעיר את הילדים" היא קמה מהכיסא יותר מידי מהר, דבורי מחזיקה את הראש עד שהסחרחורת תחלוף.

"דבורי? את בסדר" שייני ואסתי מתקרבות אליה, היא לא נראית טוב.

"כן… רק סחרחורת קטנה" היא מחכה עוד רגע ומרימה את הראש "זהו חלף. אני הולכת לחדר של הקטנים"

שייני מסתכלת על אמא שלה.

דבורי מתעלמת מהמבטים של חמותה וצועדת לחדר של הבנים, היא נכנסת, היא אוטומטית מסתכלת על המיטה הריקה של דובי. הלב שלה נצבט. עכשיו הם יצטרכו לקנות מיטה חדשה שתתאים ליכולות של דובי, וגם להרחיב את הכניסה, ברור לה שהכיסא גלגלים לא יעבור בו.

היא מנערת את המחשבות, ומתיישבת על המיטה של בני מלטפת לו את הפיאות

"בנימין" היא מעירה אותו.

בני פותח עין אחת, הקול מוכר לו. הוא קם במהירות מהמיטה "אמא!" הוא מחבק אותה. "אמא!! אמא!" הוא צוהל.

"ששש בני שלי, מודה אני ונטילת ידיים" היא צוחקת.

בני עושה כדבריה, יעקב מתעורר "אמא?" הוא משפשף את העיניים.

דבורי קמה אליו, איך שהשיער שלו ארך. לא ייאמן שעבר רק שבוע ושלוש ימים.

"בוקר טוב ילד מתוק שכמוך" היא מוציאה אותו מהלול, מחבקת אותו חזק.

בני מסתכל על אמא שלו, דורש להחזיר אליו את הצומי "אמא מתי הגעת? איפה דובי? למה אבא לא פה? או שהוא פה? כמה אני שמח לראות אותך!" הוא זורח.

דבורי צוחקת "הגעתי אתמול בערב כשישנתם ודובי—"

"אמא!" חני רצה אליה, היא שמעה את הקריאות של בני וקמה מיד לבדוק.

"בוקר טוב יפה שלי" דבורי קולטת כמה שהיא התגעגעה אליהם וקמה שהם אליה "נטלת ידיים?"

"שכחתי" היא מסמיקה.

"אז קדימה ליטול" היא מזרזת אותה "בני תתלבש, הקייטנה לא תחכה לך" לקח זמן לדבורי לזכור מה התאריך. היא שכחה לגמרי שהתחיל החופש והיא כבר רשמה אותם לקייטנות, חמותה הזכירה לה אתמול.

"בסדר". הוא ממהר להתארגן.

דבורי יוצאת מהחדר של הבנים. מחזיקה ביד את יעקב, היא לא יכולה להרים אותו, זה כבר מוגזם. היא מתקרבת לחדר הבנות, נזכרת בשיחה שלה עם חמותה אתמול בערב, אתי הסבירה לה שמלכי שקעה עמוק, שהיא בקושי מדברת, רק עם שייני היא משתפת פעולה. שדבורי הייתה חסרה לה מאוד.

דבורי הצטערה לשמוע, הנה עוד פצוע מהתאונה.

היא פותחת מעט את הדלת, רואה את מלכי יושבת על המיטה, בוהה בנקודה בלתי נראית בארון.

"מלכל'ה", דבורי פותחת עוד קצת את הדלת "בוקר טוב נסיכה"

מלכי מסתכלת על אמא שלה, לא מופתעת היא שמעה את הקריאות והצהלה של האחים שלה, היא שותקת.

דבורי מסכלת על מלכי ומתקרבת אליה, הפנים שלה באמת שקועות, היא נראית כזאת מסכנה, היא מתיישבת לצד מלכי. אין תגובה.

״אני התגעגעתי אלייך, מלכי" ומחבקת אותה.

מלכי לא זזה, לא מחבקת את אמא שלה בחזרה. היא רק בוכה.

"מלכי?" דבורי מרפה קצת, היא לא ציפתה לכזאת תגובה. מלכי כועסת אבל על מה?

מלכי מנגבת את הדמעות עם כף היד, מסתכלת על אמא שלה, ממשיכה לבכות.

"אוי ילדה שלי" דבורי מחבקת אותה בחזרה. מנשקת אותה בלחי, שתרגיש, שתרגיש שאני אוהבת אותה.

חמותה פותחת את הדלת, לא רוצה להפריע "דבורי, הילדים מאורגנים, הם רוצים להגיד לך להתראות" היא לוחשת.

דבורי מנגבת את הדמעות.

"אנחנו מגיעות" משהו זז אצל מלכי, אמא שלה אמרה 'אנחנו מגיעות' היא כללה גם אותה. "מלכי כדאי שננגב מהר את הדמעות שהילדים לא יבחינו שבכינו" דבורי צוחקת.

מלכי מהנהנת, כל התקופה שהיא בכתה היא השתדלה שהאחים שלה לא יראו אותה, לא מתוך חולשה. מתוך אכפתיות ודאגה שהם לא ילחצו יותר ממה שהם. היא מנגבת את הדמעות. מתכוננת להתלבש.

"מלכי תתלבשי, אבל את לא יוצאת לקייטנה" דבורי מניחה את היד שלה על הגב של מלכי.

"למה?" היא עדיין לא מסתכלת על אמא שלה.

"את נשארת איתי היום, יש לנו הרבה על מה לדבר" דבורי מחייכת אליה ויוצאת מהחדר, אל הילדים.

מלכי מתרגשת, לאמא שלה אכפת ממנה.

דבורי מתפלאת לראות את כל הילדים עם תיקים על הגב, מוכנים ליציאה.

"כל הכבוד לכם!" שייני מוסיפה לשיירה גם את יעקב הקטן, לו עדיין לא נגמר המעון "שייני אני לא יודעת איך להודות לך"

"אז אל תודי" היא קורצת לה.

בני מסתכל על אמא שלו "אמא איפה דובי?"

דבורי ידעה שהשאלה הזאת תגיע, אין טעם להתחמק "הוא עדיין בבית רפואה"

"הוא ימות?" הוא שואל בדאגה לא מוסתרת.

"חס ושלום", דבורי לא יודעת כבר מה עדיף "הוא מדבר וצוחק, רק שיש איזו בעיה עם הרגליים" דבורי מבחינה במלכי שמתקרבת כדי לשמוע "הם נפגעו. והוא יהיה בכיסא גלגלים".

"מה זה?" חני שואלת.

"זה כיסא על גלגלים, מה לא הבנת?" בני מסביר לה.

"יא מגניב" היא פותחת עיניים "עד מתי?" היא שואלת בחיוך.

"עד מתי מה?" דבורי מנסה למשוך זמן, מסתכלת על חמותה.

"עד מתי דובי יהיה בכסא הגלגלים הזה?"

אסתי מתקרבת "עד שהגאולה תבוא"

"מסכן" חני אומרת, מבינה שהיא טעתה שאמרה שזה מגניב.

"באמת מסכן" בני מסכים איתה. מלכי חוזרת למטבח, לא רוצה לשמוע יותר.

"הוא יצטרך הרבה עזרה, נכון", דבורי מרימה את הפנים של בני בעדינות "ולכן יש לו משפחה טובה, ואחים שיעזרו לו בכל מה שצריך, הוא עדיין לא מבין את חומרת המצב" ואני בטוחה שגם אתם לא. "אז תנסו להקל עליו כמה שיותר, טוב?"

"ברור! אני אכין לו המון ציורים כשהוא יבוא" חני מתנדבת.

"ואני אוותר לו במשחקים" בני קופץ, יעקב מוחא כפיים, דבורי צוחקת. עוד שלב מאחוריהם, וגם אותו ללא יהודה.

דבורי נושקת לכל אחד מהילדים שלה ומלווה אותם עד ההסעה. מטעויות לומדים. היא עולה במעלית וחוזרת לבית שלה, היא מתיישבת בספה, מחפשת את מלכי.

"איפה מלכי?" היא שואלת את שייני שקוראת עיתון ושותה נס קפה.

שייני מנמיכה את העיתון "בחדר שלה, כמו כל בוקר" היא אומרת בצער.

"כמו כל בוקר? היא לא יוצאת לקייטנה?" דבורי המומה.

"מאז התאונה של דובי, היא לא יוצאת. אחרי שכל הילדים יוצאים מהבית היא נכנסת חזרה לחדר וכשהם חוזרים היא יוצאת ומקבלת אותם, היא ממש בוגרת, כאילו שכל עול הבית מונח עליה" מי אמר שזה טוב?

"אני בהלם!" דבורי לא הבינה עד הסוף את המצב.

היא קמה מהספה, דופקת על הדלת של מלכי. היא שומעת קולות של בכי, בטח בוכה הילדה המסכנה שלה, היא פותחת את הדלת וסוגרת מאחוריה.

מלכי בוכה על המיטה, טומנת את הראש שלה עמוק בכרית.

"מלכי?" דבורי מתיישבת שוב על המיטה.

מלכי לא עונה.

"מלכי תקומי בבקשה" דבורי מבקשת.

מלכי קמה מנגבת את הדמעות.

"למה את עצובה מלכה?" למה לא?

מלכי בוכה ומחליטה לשתף את אמא שלה "כי הכל בגללי, אני לא שמרתי על דובי. המכונית התקרבה יותר מידי מהר ואני פחדתי—" הוא רועדת "לקחתי את בני וחני חזק בידיים והתרחקתי, אני צעקתי לדובי לזוז לא יכולתי לקחת גם אותו, אבל זה היה מאוחר מידי. הוא נפל. ואז אבא הגיע. ואף אחד—" היא עוצרת

דבורי בוכה יחד עם מלכי, מה הילדה שלה לא ראתה? השם ישמור

"אף אחד לא מה?"

מלכי מושכת ביד, לא רוצה להמשיך.

"מלכי תספרי לי הכל. אני אמא שלך ואני דואגת לך, אני רוצה לדעת מה את בדיוק מרגישה" למרות שאני לא בטוחה שנשאר לי טיפה של כח.

מלכי מרימה את הראש, הנה זה הגיע. אני. דואגת. לך.

היא מחייכת והחיוך נעלם כשהיא ממשיכה לדבר "אף אחד לא התעניין בי", היא לוחשת "זה היה נורא מפחיד, אבל כולם דיברו על דובי, גם כשאבא הגיע הוא היה בלחץ, וגם אצל משפחת הברמן דיברו על דובי. וכשדודה ובאבע הגיעו הבייתה—" מלכי שותקת.

דבורי מבינה וממשיכה "היה מאוחר מידי"… איזו נפש שבירה ועם זה חזקה "מלכי, דבר אחד שיהיה לך ברור- זאת לא אשמתך. דובי היה יכול להפגע בצורה יותר קשה, הרופאים עצמם אמרו שזה נס של ממש, וזכינו לראות הרבה ניסים בשבוע שעבר. הוא התעורר מהר וגם השתפר בקצב מופלא. הרופאים היו בהלם וכל כך מרוצים מקצב ההבראה שלו. זאת לא אשמתך, ברור?"

מלכי מהנהנת, היא הייתה צריכה לשמוע את זה. היא מחבקת את אמא שלה, דבורי מחבקת אותה בחזרה.

דבורי מצטערת לחשוב על זה שלב כל כך קטן ושביר נסע איתו כמות כה כבדה של אשמה. צער. כאב. יסורי מצפון. למשך כה הרבה זמן.

© כל הזכויות שמורות