שלא לשמה /41

newEmotionIcon_25
מוריה

ישראל

לפרק הקודם
ישראל

"שייני אני נוסעת לדינה. בשבת היא אמרה שממש קשה לה עם הילדים כשזבולון בכולל. ואני לא רוצה שתהיה קנאה בין האחים" היא מניחה את רחלי על השטיח ברצפה.

שייני רוצה להגיד לאמא שלה שהקנאה כבר קיימת.

"אין בעיה אמא, אני אמצא כבר איזו פעילות כדי להעסיק את כולם״.

"בהצלחה" אתי יוצאת מהדירה.

היא תיקח ישר אוטובוס לדינה. אתי חושבת על זה שהילדים שלה עברו הרבה דברים בילדותם ולמרות זאת הם נשארו לגמרי בסדר והקימו משפחות נפלאות, ישתבח שמו. היא כבר דאגה שאחד מהם ירד מהדרך, לא עלינו, אבל הנה הכל בסדר. לולא התאונה של דובי היא הייתה מרשה לעצמה לרקוד ולשמוח על האהבה הבלתי מוגבלת של ה'.

היא יורדת בתחנה שמול הבית של דינה.

דינה אמרה לה שהיום זה היום החופשי שלה בסמינר, אז היא תהיה בבית כדי לקבל אותה. היא נכנסת לבניין. עולה במדרגות ודופקת בדלת. ברוך השם כל הילדים שלה חיים בלי בעיות של כסף.

אליהו מקבל הרבה כסף מהשיעורים שהוא מעביר מידי שבוע וגם מהכולל, והעבודה של טויבי כגננת גם מכניסה. דינה מורה בסמינר וזבולון לומד קצת יותר מחצי יום בכולל ועוד שעה אחרי ערבית. ויהודה לומד כל היום בכולל ודבורי לא ממש זקוקה לעבודה, ברוך השם.

"אמא! תכנסי" דינה פותחת את הדלת ועוצרת באחת את המחשבות של אתי.

"תודה יקרה" היא נכנסת, הבית מסודר, היא מתפלאת "דינה, הבית נקי ומסודר, כל הכבוד!" אתי מתיישבת בספה, הנכדות רצות לעברה.

"כן, הבנות עזרו לי מאוד. מה חשבת שבקשתי שתבואי כדי לעזור לי לנקות?" היא מגישה כוס תה חם על השולחן במטבח.

אה לא? אתי נכנסת למטבח "לא יודעת" היא מחייכת ומברכת על התה. "תודה דינה, זה בדיוק במקום".

"בבקשה" דינה רוצה להגיד שהיא רק רצתה קצת תשומת לב של אמא "איך דובי?"

"ברוך השם, אתמול דבורי התקשרה ואמרה שהורידו לו סופית את ההנשמה וההרדמה, הוא חלש מאוד ורוב היום ישן"

"הוא יודע שהוא—" איך להגיד? נכה?

"עדיין לא".

"ומה עם יהודה? הוא לא הגיע בכלל בשבת. כל כך דאגנו לו" זבולון התפלא לראות שהוא הגבר היחיד. ושיהודה הזמין אותם, כשהוא לא היה.

אתי מסובבת את כוס התה "הוא התקשר אליי במוצאי שבת, כמה דקות אחרי שהלכתם" אתי שותה עוד לגימה מהכוס, זה עדיין רותח "הוא אמר שהוא נפל ושבר את היד בדרך לבניין, והובילו אותו מיד לאיכילוב".

"איכילוב? אבל זה בכלל בתל אביב! אם הוא היה בירושלים למה לא הביאו אותו בבית הרפואה הדסה עין כרם? למה לנסוע כל כך רחוק?"

זה בדיוק אותם השאלות שאני שאלתי "לא יודעת". אתי הרגישה שיהודה לא אמר את כל האמת, אבל לא רצתה לבייש אותו. כנראה שהייתה לו סיבה, ואם הוא לא שיתף אותה כנראה שזה לא עניינה.

"מוזר" דינה שותקת.

גם אתי.

"את יודעת אמא, אני ואליהו דיברנו בטלפון ביום חמישי שעבר".

"יפה, על מה?" דינה ואליהו מדברים מידי שבוע, אם דינה משתפת אותה סימן שזה משהו חשוב. היא מזדקפת.

"על אבא…״ דינה פולטת, זהו היא אמרה את זה. היא לא רצתה לדבר על אבא שלה בשבת אצל יהודה. לא ליד שייני וזבולון בכל מקרה.

אסתי מחווירה, בולעת את הרוק. עדיין קשה לה כל הסיפור הזה. הזיכרון על אהרון גורם לה לחזור אחורה לתקופה נוראית. "כן?"

"כן. אליהו אמר לי שהוא התקשר לאבא כדי להודיע על התאונה של דובי, והוא היה בהלם מהתגובה של אבא" יותר נכון, מחוסר התגובה של אבא שלהם, "שהוא פתאום התחיל לרחם על יהודה, והבין שההתנהגות של אבא היא לא הכי… אממ…" דינה לא יודעת איך להמשיך.

"מתאימה?"

"כן, בלשון המעטה" איך אמא שלה שומרת תמיד על הכבוד של אבא? איך?

"אוקיי"

"בגלל זה גם הסכמתי להגיע לשבת, הרגשתי שאני צריכה להתנצל בפני יהודה. אני ואליהו הבנו שגם אנחנו התייחסנו אליו לא הכי וואו" היה קשה לה להסכים עם אליהו ששניהם התנהגו כמו אבא שלהם כלפי יהודה. הם זלזלו סתם ככה. ממש שנאת חינם.

"כל הכבוד לכם. אבל אני בטוחה שגם לאבא שלכם היה קשה. רק שהוא לא רצה להראות את זה מולכם" אתי מסתכלת עמוק בעיניים של דינה, ומחייכת. היא התבגרה.

אהרון ששומע את זה מחוץ לדלת של הדירה, מתכווץ. אתי מיוחדת.

 

"אז מה יהיה אמא? יהודה סובל. וגם דבורי, אוי הלב שלי יוצא אליה. הייתה לי גיסה ובכלל לא הרגשתי אותה" דינה קמה מהכיסא, לוקחת טישו מהמגירה. ומנגבת את הדמעות.

"דינה זאת לא הייתה אשמ—" דפיקות מפריעות להם באמצע השיחה "אני אגש" אתי קמה מהכיסא ויוצאת מהמטבח, מחייכת לנכדות שמשחקות יפה במגנטים, היא ניגשת לפתוח את הדלת, לא שאלה מי דפק. וכשהיא פותחת את הדלת היא מבינה שעשתה טעות שלא שאלה.

"אתי?" אהרון מושך באף, מה אתה המום לראות אותה? הרי שמעת אותה מדברת עם דינה. ידעת שהיא בבית. ובכל זאת דפקת.

"ש… שלום" היא לוחשת פותחת לרווחה את הדלת. מה הוא עושה כאן?

"טאטע?!" דינה מזנקת מהמטבח. כמה לא נעים. מה הוא עושה כאן בכלל? הפעם היחידה שהוא הגיע אליה הייתה כדי לבשר לה שהוא מתחתן עם מרים.

אהרון מתבייש מרגיש איך שהחום עולה לו לכל הגוף "באתי לבקר אותך" הוא לוחש בביישנות. מבין שהוא לא רצוי.

"לבקר אותי?" דינה המומה. מסתכלת על אמא שלה ואז על אבא שלה. אוי ואבוי.

אתי מופתעת מהעדינות של בעלה, אפילו הטון בדיבור שלו השתנה. כזה רך ונעים. היא מרשה לעצמה להרים את הראש ולשלוח מבט קצר לעברו, היא מרחמת עליו לפתע. כל כולו אדום מבושה. היא מסמנת לדינה שתמזוג לו שתייה.

דינה מבינה "אבא אתה רוצה לשתות משהו? מים?"

"כן תודה" אולי המים יכבו את האש שמתחוללת בתוכו.

"דינה אני יוצאת עכשיו, שייני כבר יותר מידי זמן עם הקטנים של יהודה ואולי היא צריכה עזרה. תתקשרי אליי כשאת צריכה".

"בטח תודה אמא". איזה מצב מביך…

אתי מתקדמת לדלת שנשארה פתוחה.

אהרון מסתובב לעברה ומציעה בשקט "אתי, אם את עייפה מהטיפול של הילדים של יהודה אז—"

"אני לא עייפה מהטיפול בהם!" אסתי כבר יודעת את הכיוון של השיחה "יהודה צריך אותי ואני אשאר שם עד שיצטרכו. אני לא מתכוונת לחזור לבית שלי—"

"לא הבנת אותי, רציתי להגיד שאם את רוצה אני אוכל מידי פעם להחליף אותך ולטפל בהם. הם בכל זאת הנכדים שלי, והגיע הזמן שאני ארגיש את זה" הוא לוחש. הוא מרגיש את השינוי שעשה. וזה ממש מוצא חן בעיניו.

אתי המומה, דינה עוד יותר. שאבא שלה ידבר ככה?! יתעניין בילדים של יהודה? בא לציון גואל!

אתי פותחת את הפה וסוגרת בחזרה. היא בהלם. ממש בהלם. לבסוף היא מצליחה לסדר משפט שלם "זה רעיון לא רע. תודה" היא יוצאת מהדירה.

מתרחקת מהבניין. מתרחקת מאהרון. אהרון השתנה. אם היא הייתה יודעת שיש כזה צד נעים וטוב אצל אותו אהרון רפורשטיין היא לא הייתה מתגרשת ממנו בקלות. אבל זה כבר קרה. אומנם באיחור. אבל קרה.

אין ספק שהתאונה של דובי שינתה הרבה אנשים.

שייני עוברת בין הכיסאות, היא בקשה מכל הילדים לשבת ולצייר את מה שהם הכי רוצים, הם שיתפו פעולה. היא עוברת ליד בני "מה ציירת?"

"אני לא מצייר! אני כותב. ציור זה יותר מידי לבנות" הוא נוזף עליה.

"סליחה" שייני צוחקת "מה כתבת?"

"כתבתי רפואה שלמה לדובי, ושיחזור מהר הביתה כי נורא משעמם לי. יעקוב בכלל לא משחק כמו דובי". הוא מניף את היד.

שייני מצטערת, דובי גם לא יוכל להמשיך לשחק כמו ששיחק פעם "בטח קשה לך"

"לא קשה לי, אני גדול" הוא מרים את הקול "רק קצת מתגעגע" בני משפיל את פניו.

שייני מלטפת לו את השיער "אז תמשיך לצייר ואני יראה איך להעביר את זה לדובי" היא מתקדמת ליד חני "ומה את מציירת חמודה?"

"אני מציירת אותי ואת אמא בקניות, כי כבר מלא זמן אמא לא בבית, ורק סבתא יוצאת לקניות, וסבתא לא מרשה לצאת איתה"

שייני צוחקת, אין ספק שלילדים האלה יש שכל בקודקוד. ועם כל זה קשה להם. "אמא תגיע בקרוב עם דובי ותוכלו לצאת ביחד".

שייני מרימה את השרוולים של יעקוב ומתקרבת למלכי "מה איתך?" היא מתכופפת למלכי, לוחשת לה. בחום ובחיוך.

מלכי מסתירה את הדף. לא עונה.

"מלכיל'ה אני לא אפתח לך את הדף אם לא תרצי. אבל את לא חושבת שהגיע הזמן שתשתפי מה כואב לך? והכי חשוב מה את רוצה? צריכה?" היא מחזיקה את היד של מלכי "אני דואגת לך".

מלכי מסתכלת על דודה שייני "כולם דואגים לי, כולם" היא לוחשת, שייני צריכה ממש להתאמץ כדי לשמוע אותה "חוץ מ…" אמא.

"חוץ ממי?" שייני מדמיינת לעצמה שהיא יודעת מה התשובה. ומצטערת.

מלכי מושכת את היד, מרמזת לשייני שתלך.

"אין בעיה מלכי, תמשיכי לצייר אני לא אפריע לך" ומוסיפה כבדרך אגב "שתדעי שאמא שלך מאוד דואגת, מאוד מאוד" וממשיכה בסבב שלה.

מלכי חוזרת אל הדף, מסתכלת על הציור שלה. אמא שלה מחזיקה לה את היד, מחייכת. הציור נראה כזה עלוב ללא צבעים, ללא שום קישוט. ועם הדמעות שזולגות הישר לדף ומרטיבות אותו, הוא מזכיר לה את המצב של הלב שלה. פשוט עלוב. ללא אמא, ללא אהבה ודאגה.

אבל אמא דואגת לה. זה מה ששייני אמרה. מאיפה היא יודעת בכלל? מלכי לא שמעה את אמא שלה אומרת את זה. אמא שלה בכלל לא דואגת לה, עובדה שהיא לא הגיעה הביתה כבר יותר משבוע, ורק סבתא ודודה שייני מטפלות בהם. אולי גם לאמא שלה קרה משהו? ואם לא, אז איפה היא? למה היא לא מגיעה? למה היא משאירה אותה לבד עם כל הסיוטים בלילות?

למה היא פשוט לא אומרת לה מלכי. אני. דואגת. לך.

© כל הזכויות שמורות

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
מגששות לאן?!
167192232763a782977221f
שבוע מבורך!   למה נראה לך שזו דילמה רק שלך ורק בגיל שלך? אני כאן כדי ליי...
מתגעגעת לחברה טובה
18
היי כולןןן הייתי רוצה שתתנו לי עצה בתגובות פליזז אז ככה, בזמן האחרון הרגשתי ש...
אני. שבירה.💔
פתק 15
צריך לשים עליי שלט שכתוב עליו באדום חזק- שביר!! צריך לעטוף אותי במליון עטיפות...
זו אני S, זועקת את זעקת האילמים
68
אני רוצה לזעוק את זעקת האילמים, אלו שלא מעיזים לזעוק. כולם חושבים שהחיים שלי ...
סתם משהו לומר לך מלב אל לב
icon_67
סתם משהו לומר לך מלב אל לב גם שאין חברות, ותמיד את בצד מסתכלת אל כולם במבט וש...
לא כל יום פורים.
73
אתמול, היה פורים. היום, נגמר. והלוואי הייתה האפשרות לשמור לי בשקית יפה- מעט מ...
זה היה היום האחרון
newEmotionIcon_03_42
אמאלה! את קולטת? עברו שנתיים וחצי. תגידי את עוד זוכרת? את הלילה הזה, שישבתי ל...
הלם קרב
80
דממה. אוויר נקי. אני נושמת. בוהה בנוף. הכל כאן רגוע. שלו. בוווום. באלגן. צעקו...
פוסטים חדשים
מגששות לאן?!
שבוע מבורך!   למה נראה לך שזו דילמה רק שלך ורק בגיל שלך? אני כאן כדי ליי...

העורכת חני

מתגעגעת לחברה טובה
היי כולןןן הייתי רוצה שתתנו לי עצה בתגובות פליזז אז ככה, בזמן האחרון הרגשתי ש...

אסתי

אני. שבירה.💔
צריך לשים עליי שלט שכתוב עליו באדום חזק- שביר!! צריך לעטוף אותי במליון עטיפות...

אוזניות ורודות

זו אני S, זועקת את זעקת האילמים
אני רוצה לזעוק את זעקת האילמים, אלו שלא מעיזים לזעוק. כולם חושבים שהחיים שלי ...

S

סתם משהו לומר לך מלב אל לב
סתם משהו לומר לך מלב אל לב גם שאין חברות, ותמיד את בצד מסתכלת אל כולם במבט וש...

Shoshi

לא כל יום פורים.
אתמול, היה פורים. היום, נגמר. והלוואי הייתה האפשרות לשמור לי בשקית יפה- מעט מ...

שיר הרס

זה היה היום האחרון
אמאלה! את קולטת? עברו שנתיים וחצי. תגידי את עוד זוכרת? את הלילה הזה, שישבתי ל...

דומיה נפשי

להתעלם זה כישרון...
רק מי שמתעלמת מעצמהמסוגלת להתעלם מהסביבה(תחליטו לבד אם זה טוב או לא)

שירבוטית

12 תגובות

  1. אעע וואו מוריה.
    הרצון של מלכי בסוף, כזה אמיתי.. שאני.. וואו.

    בא לציון גואל!
    מזכיר לי את לשם שינוי?

    מחכה לשבוע הבאא

    1. נכון זה יצא מעומקי הלב של מלכי?
      חח למה זה מזכיר לשם שינוי?? משום מה הספר שלי מזכיר הרבה דברים?
      תודה רבה פרפרי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *