שלא לשמה /40

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
נפתלי לוקח נשימה ארוכה וחוזר לאיכילוב, יהודה צריך אותו חזק. הוא נאנח.

האחות בדלפק מסתכלת עליו במבט כועס.

נפתלי מוריד את ראשו וממשיך ללכת. הוא מסתכל על השעון, עוד חמש דקות הוא יוכל להיכנס ליהודה. הוא רוצה להתקשר לדבורי אבל מחליט לבסוף לנתק. אין טעם לספר לדבורי על אמא של מיכל.

הוא פותח ספר תהילים והדמעות מתחילות לזלוג ללא הפסקה. המחשבה על זה שמישהו יודע בדיוק מה עובר עליו ורוצה את טובתו מעודדת אותו.

השם עזר, עוזר, ויעזור לו בהמשך.

נפתלי שם לב לרופא שיוצא מחדרו של יהודה הוא קם "סליחה, אפשר להיכנס?" הוא מנגב את הדמעות.

הרופא מסתכל בשעון היד שלו "כן אפשר, את מי אתה רוצה?"

"יהודה רפורשטיין" .

"וילון שלישי, הכי בצד" הרופא מראה לו עם האצבע ומתכוון לצאת.

"תודה, מה איתו?" נפתלי עוצר אותו.

"הוא בסדר גמור, איבד קצת דם ושבר את היד. אבל זה היה יכול להיגמר יותר גרוע. בכל מקרה הוא ישתחרר בימים הקרובים". הוא מניח יד על הכתף של נפתלי ומחייך אליו. והולך.

"תודה" הוא לוחש, הוא נכנס לחדר. מתקדם. הוא לא יודע אם לדפוק אבל בכל מקרה אין לו איפה.

"יהודה?" הוא מזיז קצת את הוילון.

"נפתלי?!" יהודה המום. הוא היה בטוח שהוא ישאר לבד עד שישחררו אותו. בכלל לא חשב שמישהו יכול לחשוב עליו במצב הקיים.

"כן בכבודי ובעצמי. מה שלומך?" הוא סוגר את הוילון ומתיישב בכיסא מול יהודה.

"מתאושש. כואבת לי מאוד היד, אבל מזל שזה רק שבר"

"ברוך השם" נפתלי מוסיף.

"כן… מה שלום דבורי ודובי?" הוא לא העז להתקשר לדבורי מאז שהודיע לה שהוא מאושפז, קשה לדבורי והוא לא יכול להרשות לעצמו להקשות עליה עוד יותר. הוא גם מאמין שאין לדבורי כח לדבר איתו.

"בסדר, ממש ניסים. הורידו לו את ההנשמה, הוא נושם לגמרי לבד, גם את ההכרה הורידו. הוא רוב היום יושן. אבל הגיע הזמן לספר לו מה קרה ומה יהיו ההשלכות" תפקיד יותר מידי גדול בשביל דבורי.

"הוא יודע?" כואב לו כל כך בשביל הבן שלו. כמה שהוא יסבול בגללו. רק בגללו! איזה מין אבא הוא אם להגן על המשפחה שלו הוא לא יכול? ועוד יותר, מזיק להם? רק שזה לא ישבור את דובי. כי אותי ואת דבורי זה כבר שבר. לרסיסים.

"עוד לא. בקרוב. איך אתה מרגיש?" חוזר לעניין.

"אמרתי, כואבת לי היד. מידי פעם יש לי כאבי ראש. אבל בעיקר סחרחורות".

"כן, הרופא אמר לי שאיבדת המון דם. אבל תגיד רגע, איך יכול להיות שכל זה קרה מנפילה?" קשה לו להאמין שזה רק זה, הוא מכיר את גיסו טוב מאוד, הוא בכל זאת גיסו היחיד. הוא מרגיש ויודע שיש עוד משהו בנוסף לנפילה.

יהודה נאנח. הגיע הזמן? קשה לו לשאת את כל הסיפור עליו. אבל להפיל את זה על נפתלי? בסוף שניהם יתמוטטו.

הוא מתחיל לבכות. קשה לו וכואב.

בשביל מה בכלל אלכסנדר הזה לא רצח אותו כבר שם? בשביל מה החיים האלו? הוא לא שווה את זה. הרי אם הוא היה נרצח לכולם הייתה אורה ושמחה וששון. ואולי גם היו אוהבים אותו יותר…

"יהודה? כואב לך משהו?" אולי הוא צריך עוד משכך כאבים?

"הלב" הוא נחנק. הדמעות לא נעצרות, הוא לא יכול לנגב אותם יש לו גבס ביד. והיד השנייה כזאת חלשה וקשורה לכמה חוטים שהוא בכלל מפחד להזיז אותו.

"רציני?" נפתלי מתרומם, זה מסוכן.

"תשב, תרגע לא בגלל הנפילה"

"אז למה?" עכשיו הוא כבר בטוח שיש עוד משהו.

"אני מאמין שאין לי ברירה אלא לספר לך את האמת אבל בבקשה שום מילה לדבורי, אני מתחנן. זה יהרוס אותה לגמרי ואני מפחד עליה" הזקן שלו כבר לגמרי רטוב.

"אוי ואבוי"

אם יהודה היה יכול הוא היה צוחק, אבל זה בכלל לא מתאים "אתה מבטיח?"

"אני לא בטוח יהודה. סליחה. אבל אם זה משהו שיכול להזיק לדבורי אני חושב שהכי טוב שהיא תדע"

זה כבר הזיק, יהודה רוצה להגיד. "שיהיה" אין לו כח להתווכח.

"אז ככה זה הולך להיות ארוך" יהודה שולח מבט לנפתלי ונושם עמוק.

"לפני יותר משבע שנים, הגיע לכולל בחור חדש. הראש ישיבה ביקש ממני להיות החברותא שלו, הסכמתי. בהתחלה באמת למדנו, והבחור החדש, נחום היה באמת מבריק. אחרי כמה חודשים ראיתי שהוא מבריז מכמה מפגשים, לא ייחסתי לזה משמעות בכל זאת כנראה אשתו צריכה אותו וכל זה.

״אבל כשהוא כן היה מגיע הוא היה לגמרי מרחף. התעניינתי מה קרה, והוא אמר לי שהוא נפגש עם כמה חבר'ה ושהוא רק עייף. זה היה לי ממש מוזר. אחרי שנה וחצי שכבר היינו חברותא הוא התחיל לשתף אותי בכמה רעיונות מוזרים שהיה לו בראש ובכל מיני סיפורים שהחבר'ה סיפרו לו. נפתלי, אני לא יודע למה" ואולי דווקא כן "אבל זה עניין אותי, ביקשתי ממנו להמשיך. ומצאנו את עצמנו במקום ללמוד תורה מדברים על דברים אחרים. בכלל לא מתאימים לקדושה"

"אני לא מאמין" נפתלי פותח את הפה שלו וסוגר בחזרה.

יהודה מתעלם וממשיך, זה החלק הפחות קשה "הוא הציע יום אחד שאני יכיר את החבר'ה, הסכמתי על חשבון הכולל, שדבורי לא תחשוד בכלום. נסעתי איתו, הכרתי את החבורה הייתי בהתחלה המום, בחיים לא דיברתי עם אנשים מגולחים ומקועקעים ומפחידים כאלו, חוץ מהמבצעים של תפילין ששם הייתי בתור המשפיע אבל כאן הייתי דווקא המושפע…

״לא עבר הרבה זמן והצטרפתי לחבורה. נשארתי לפחות שעה בכולל כדי שיראו שאני מגיע, אבל אז הייתי הולך למקומות שונים ממש. לפני חמש שנים צרפו אותי סופית לחבורה. רצו שאני אבוא בערב, הגעתי. היו גם מסיבות, אבל מכמה הברזתי, הרגשתי שאני עדיין לא מוכן לזה. נחום היה זה שתמיד דחף אותי להמשיך, לחלל, לעבור עבירות, להתדרדר. אבל אני כמו שפן פחדתי לסרב. האנשים כל כך הפחידו אותי שרעדתי מהם". יהודה בוכה ממש.

"אז למה לא עזבת? יהודה קשה לי לדעת שזה מה שעברת"

"ועובר, נפתלי אני עדיין בכל זה" יהודה משפיל את העיניים, לא מסוגל להסתכל על נפתלי.

"מה? שנייה זה קשור לנפילה?!"

"הסיבה לנפילה. זאת לא ממש נפילה, כלומר, יותר גרוע. אבל אנחנו עדיין לא שם"

"אני בהלם" נפתלי מרים ידיים.

"תקשיב, לא הייתה לי ברירה הם ממש חזקים. אפילו המשטרה רועדת מהם. בקיצור המשכתי להיות חלק מהחבורה, האמת שאחרי כמה זמן שסירבתי להצטרף לגניבות" ורציחות של כמה אנשים, אבל את זה אני לא אגיד לנפתלי, הוא מספיק מזועזע.

"הם הרפו ממני, הם העבירו לי סכומי כסף גדולים פעם בכמה חודשים על חשבון הכולל. למרות שלא עשיתי כלום. הם השאירו אותי בתור קישוט, הרגשתי כבר ממש חסר תכלית, כעסתי על השם שנתן לי בכלל בחירה חופשית. כעסתי עלי שלא ראיתי את הסכנה, והצטערתי ממש על דבורי. היא הייתה כזאת אכפתית ורגישה שבכלל לא שאלה אותי איפה אני הולך כל ערב, היא הייתה תמיד מחכה לי עם ארוחה חמה ומתעניינת לשלומי. ואני אכלתי את עצמי מבפנים, כזאת אישה טובה שחיה בשקר. אני שיקרתי לה" הוא מיוסר, הדמעות לא נעצרות, ממשיכות בתפקידן.

"הפסקתי להתפלל, מניח תפילין וטלית בתפילה שלא יחשדו. אבל הראש שלי במקום אחר. התורה כבר לא מעניינת אותי. אני מרגיש זר. נע ונד.

״תבין, אצלי במשפחה מצד האבא שונאים אותי, לא יודע למה? לא בטוח שכל כך הרבה שנאה יכולים להגיע רק בגלל דבורי. אבא שלי אף פעם לא אהב אותי, לא הייתה לי אהבה אמיתית של אב. לא היה לי אבא בכלל. לא הבנתי איך אנשים חרדים יכולים לצעוק על השני, איך רב חכם יכול לבזות ולהשפיל את אשתו? ואמא שלי הצדיקה גורשה מהבית. דווקא היא? ודווקא היא נשארה בודדה בבית שקט וקטן, איך? ואבא כזה רע התחתן שוב. איפה ההגינות? היושר? ההשגחה הפרטית שכולם מדברים עליה? מגיע לה יותר!" יהודה פורץ בבכי מחודש, לא מצליח להמשיך לדבר.

אחרי כמה שניות הוא נרגע קצת "היה לי קשה, ועדיין קשה. לא הרגשתי רצוי, הייתי בודד ומבולבל. כל כך הרבה ספיקות באמונה ולא—"

"לפחות ספקות" נפתלי לוחש, אבל יהודה הספיק לשמוע.

"מה?!" הוא לא מבין.

"אמרתי לפחות ספקות. נו, אתה לא מכיר את הסיפור על האדמו"ר הצמח צדק שפעם נכנס אליו איזה חסיד ואמר לו שיש לו ספקות באמונה, הרבי חייך ואמר שלפחות הוא מאמין. תבין כשיש לך ספק זה סימן שאתה מאמין בזה אבל רק קצת מבולבל".

יהודה חושב זה נכון, הוא לא לגמרי הפסיק להאמין. אחרי הכל. "אני הכרתי את הסיפור הזה אבל אף פעם לא חשבתי עליו ככה"

"יהודה, אני לא יודע מה מצאת שם, אבל שתדע שהרבי אוהב אותך. הוא הרועה הנאמן שלנו, של כל עם ישראל. ולכן אומרים עליו שהוא רב״י- ראש, בני, ישראל. ולא רק אדמו"ר כלשהו. כי אדמו"ר רגיל של חסידות חושב ודואג רק לחסידים של החסידות שלו. ואילו הרבי חושב על כל אחד, עובדה שהוא שלח את כל החסידים שלו לשליחות ברחבי העולם, לא כדי שינפשו, אלא בשביל אותם יהודים נזקקים שבכלל לא יודעים שהרבי קיים. הרבי דואג לכל אחד, לא משנה מה מצבו הרוחני, ועד איזה מדרגה הוא הגיע. אתה יהודי ואתה שווה הון עתק" נפתלי מחייך אליו.

יהודה מסמיק, הדמעות מתחממות, וגם הלב שלו.

הוא ידע את זה שהרבי מכיר ויודע מה עובר עליו, זה גם מה שמנע ממנו לרדת עוד יותר, לא לעבור את הגבולות האדומים.

"ברוך השם" הוא מחייך.

"סליחה יהודה שאני שואל, אבל לא חשבת לעזוב פעם אחת? כאילו אתה בעצמך אומר שהרגשת מיותר, אז בשביל מה להשאר?"

"תראה בהתחלה הם תמכו בי, והבטיחו לי לא לספר כלום לדבורי. כשנולד יעקב, החלטתי שזהו, אני עוזב הכל וחוזר להיות אותו יהודה לפני הסערה, אבל אז גילתי את הצד השני שלהם- הצד הפחות נחמד. הם התחילו לאיים עליי שאם אני יעזוב הם יספרו לכולם מי הייתי באמת ומה עשיתי, כולל לדבורי. ולא יכולתי. לא יכולתי לשבור אותה ועוד אחרי לידה" הבכי מתחדש "לא יכולתי. אז נשארתי ועכשיו אני—"

אחות נכנסת לחדר מפריעה באמצע השיחה.

"סליחה, שעת הביקור הסתיימה" היא מחייכת.

אבל נפתלי לא, וגם יהודה. האחות לא זזה, מרמזת לנפתלי שהיא לא תשאיר אותו כאן אפילו לעוד דקה.

נפתלי מתקרב ליהודה "אני לא שוכח אותך. אני אגיע שוב ותמשיך כן? אל תשאיר אותי במתח" הוא קורץ לו בחיוך עצוב.

יהודה מתרומם קצת "תודה רבה נפתלי חצי אבן ירדה לי מהלב. אתה מלאך! מזל— נס שאתה דומה לדבורי, אני מרגיש לפחות ששיתפתי גם אותה ".

"אבל לא שיתפת, ויום אחד היא תצטרך לדעת. להתראות יהודה, השם אוהב אותך".

"תודה נפתלי, ד״ש לדבורי".

"אמסור, רפואה שלמה" נפתלי יוצא, מחזיר מבט מאשים לאחות.

יהודה נאנח. מפחד לחשוב על זה שהוא שיתף משהו ואולי זה בכלל לא ימצא חן בעיני אלכסנדר. רגע מה איתו בכלל?

נפתלי נאנח, מפחד לחשוב שזה מה שעבר על יהודה, ועוד יותר מפחד לחשוב מה יקרה כשדבורי תדע. זה לא יעבור בשתיקה. הוא מרחם על יהודה. בבלבול שלו הוא מזכיר לו את שולמית. רגע מה איתה בכלל? מיכל אמרה לו שהיא מתכוונת להתגרש, אבל היא לא סיפרה אם זה לבסוף קרה.

הלוואי שכן.

© כל הזכויות שמורות