שלא לשמה /23

לוס אנג'לס

לפרק הקודם
לוס אנג'לס
שולמית צועדת מאולם הטיסות הנכנסות, מחפשת את ההורים שלה. היא מחזיקה ביד של ג'ני וממשיכה להתקדם.

היא לפתע מזהה דמות מוכרת. אמא שלה. היא ממהרת להתקדם אליה. מתאפקת שלא לרוץ.

"אמא!" היא נופלת על צווארה ומתחילה לבכות, מרשה לדמעות להשתחרר. מרשה לעצמה כבר לא להראות שהיא חזקה ויכולה להתמודד לבד. מול אמא שלה היא מרגישה שקופה וממילא אין כבר מה להסתיר.

"שולמית! ילדה אהובה שלי!" אודת מרחיקה קצת את שולמית ובוחנת אותה ומחבקת שוב.

"האו דו יו פיל מאם?"

"טוב תודה. אנד יו?"

"בסדר"

"שנלך?"

"כן"

"אבא מחכה לנו במכונית. בואי תני לי מזוודה אחת" לפתע היא מבחינה בג'ני שמתחבאת מאחורי שולמית, צמודה לרגל שלה "ג'ני! איך גדלת! בואי לסבתא" היא מושיטה שתי ידיים.

אבל לפי התגובה של ג'ני זה לא נראה שהיא מתכוונת להגיב לה על משהו בזמן הקרוב.

שולמית מסתכלת על ג'ני "אל תפגעי אמא. היא כנראה לא מזהה אותך. היא מרגישה יותר בטוחה לצידי" שולמית מקרבת את הילדה אליה. גם היא מרגישה יותר בטוחה לצידה.

"מסכנה שלי" אמא שלה מלטפת את הגב של ג'ני "קדימה נלך"

הם יוצאות משדה התעופה ומתקרבות לרכב מרצדס אפורה. אבא שלה מחכה מחוץ למכונית מנופף לעברם לשלום.

שולמית לא מבינה איך היא לא הרגישה קרקע יציבה לצד ההורים שלה. הרי המשפחה וההורים הם עוגן ההצלה שלה.

היא מחייכת לאבא שלה, וכשהן מתקרבות היא מבחינה לפתע במשהו מוזר אצל אבא שלה.

על הראש שלו מונחת כיפה שחורה. היא אפילו מבחינה בשערות אפורות בסנטר שלו. הוא החליט לחזור בתשובה או מה? או שכנראה הוא אולי רוצה לרמוז לה על משהו?

אבל כשהוא מחבק אותה היא יודעת שהם לא נגדה.

הם אף פעם לא היו.

"שלום אבא" היא מחייכת בביישנות

"שלום לך וגם לך" הוא צובט את ג'ני "איך היתה הטיסה?" הוא בו זמנית לוקח את המזוודות ומכניס אותם לתא המטען.

"היו לג'ני כמה כאבי בטן ובחילות אבל חוץ מזה היה מעולה" היא נכנסת למושב האחורי, בין אמא שלה לג'ני.

"יופי"

אף אחד מהם לא יודע לאן להמשיך. ועל מה לדלג.

פשוט שותקים.

אחרי כמה דקות מביכות אמא שלה מצילה את המצב "תספרי לנו קצת על המשפחה הזאת שעזרה לך שם, בצרפת"

"אהה משפחת פרץ. הם משהו מיוחד. כל מה שאני אגיד רק יקטין מהם" היא צוחקת, מסתכלת בחלון נהנית מהנוף של קליפורניה.

"עד כדי כך?"

"אפילו יותר. הם עזרו לי כל כך. גם בקשר אליו" היא רומזת "וגם פיזית עם הקשיים של עברת דירה, בדידות וכל זה. הם הזמינו אותי לשבת אצלם" היא אומרת בלי לשים לב.

"באמת?" אבא שלה מסתכל מהמראה של הרכב. מתרגש, אולי זה יגרום משהו לשולמית "ואיך היה?" לפי הניצוצות בעיניים של שולמית הוא מנחש שהיא נהנתה.

"משהו מהאגדות, הרגשתי בעננים. ג'ני איך היה להיות עם דודה בשבת?" ככה היא כינתה את מיכל באוזני ג'ני, כדי לא לבלבל אותה מידי.

"היה כיף" ג'ני מתגעגעת לדודה מיכל. היא ממש נהנית שם. היא בכלל לא מבינה למה הם היו צריכים לעזוב.

"איזה כיף לשמוע" אודת מתרגשת, היא מעזה לשאול "והרגשת שם משהו?"

לשאלה הזאת שולמית חיכתה "כן אמא. תקשיבו אני יודעת שאתם עדיין כועסים עלי על ההחלטה שלי, במיוחד שאתם עכשיו רואים למה כל זה גרם. אבל אני בחיים לא עשיתי משהו בגלל שרציתי לעשות לכם דווקא. וגם לא כדי להכעיס או לאכזב אתכם. אני הייתי מבולבלת באותה התקופה, כלומר הוא זה שבלבל אותי. הוא היה נראה לי בחור נחמד שאפילו אתם הייתם יכולים להתבלבל. הוא היה מתוחכם יותר ממני. זה שהתחתנתי איתו לא הופך אותי לחסר רגשות בקשר לדת שלי" היא עוצרת לרגע.

"לא אמרנו את זה שולמית" אמא שלה לא רוצה לאבד שוב את שולמית. ככה התנהלה השיחה האחרונה שלהם לפני ששולמית עזבה לצרפת.

"אני יודעת אמא. אני רק אומרת שאצל מיכל למדתי משהו מאוד חשוב" היא מנסה להזכר במדויק וממשיכה "היא ספרה לי בהזדמנות על נסיכה שהשליכו אותה לבית כלא, היא בכתה כל כך והיתה נורא עצובה. היא התגעגעה לארמון שלה, לאבא שלה, לאווירה המלכותית. היא היתה כולה מלוכלכת בבוץ ובדברים לא נעימים. למרות כל הלכלוך היא לא שכחה מאיפה היא הגיעה. היא נשארה הבת של המלך".

שולמית עוצרת ולוקחת אוויר "ככה זה גם אנחנו, הנשמה שלנו ירדה לעולם, היא כל כך רוצה לחזור למקום שממנו היא הגיעה. כאן בעולם הזה היא התלכלכה בהרבה מעשים רעים שלנו אבל למרות הכל היא נשארת תמיד יהודיה.

״זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד לכם: אני תמיד חשבתי שכל העניין של להיות יהודי זה רק בחיצוניות, במראה, ואחרי שהתחתנתי איתו הרגשתי פתאום משהו מוזר אני לא יודעת איך להגיד את זה אבל הרגשתי לא בנוח. לא ידעתי מאיפה זה הגיע אלי וכשסיפרתי את זה למיכל היא אמרה לי שזו היתה הנשמה שלי שקיבלה מנת בוץ דביק ומסריח הישר לפנים בגלל המעשה שלי. אבל למרות הכל אני נשארתי יהודייה" היא מסכמת בחיוך.

אמא שלה מנגבת דמעה שזלגה בטעות.

"אני גאה בך שולמית. לימדת אותנו משהו מאוד חשוב" אבא שלה מחייך אליה.

"אגב אבא, אם כבר מדברים על להיות גאים. אז אתה—" היא לא יודעת איך שואלים כזה דבר.

הוא צוחק "את רוצה לשאול אם נהייתי דוס? האמת שעדיין לא. אנחנו מאוד רוצים אבל הדרך עוד ארוכה וקשה"

"התוצאה חשובה אבל הדרך יותר" אמא של שולמית קורצת לבעלה.

"נכון"

"שולמית" אמא שלה לוחשת לה לאוזן "ג'ני שלך מאוד שקטה זה לא מדאיג אותך?" כי אותי כן. מאוד.

"היא עברה הרבה אמא" זה מספיק כדי שאמא שלה תבין לבד. היא לא תספר לה על הסיוטים שיש לבת שלה בלילות מאז השריפה. על כל הפחדות מאבא שלה. ויותר מזה על הגעגועים לאח שלה הגדול. השתיקה של ג'ני אומרת לה כל כך הרבה. אבל אי אפשר להגיד שזה לא מייסר את שולמית.

הילדים שלה היום הם ההוכחה לטעות חייה.

"אולי כדאי להביא אותה לפסיכולוג, שתשתף. שלא תשמור את כל המחשבות בלב"

"אמא היא רק בת ארבע" ועברה הרבה בחיים שלה "היא לא צריכה פסיכולוגית, יש לנו הרבה שיחות ביחד" ולפעמים שולמית אפילו מוצאת את עצמה מתייעצת עם הבת שלה, שרואה הכל אחר לגמרי, קטן יותר. רגוע יותר.

"שיחות עם אמא זה חשוב, אבל אולי צריך להוסיף גם גורם חיצוני"

"נחשוב על זה אחרי המשפט"

"בקשר למשפט אז מה התוכניות?" אמא שלה מגביה את קולה שגם בעלה ישמע

"אני עדיין לא יודעת, המשפט אמור להיות בעוד שבוע ואין לי מושג מה לעשות"

"אל תדאגי" אבא שלה עוצר ברמזור האדום ומסתובב אליה "יש לנו פגישה מחר על הבוקר עם עורך הדין שלנו, בעיקרון את רק צריכה להתייצב בבית המשפט ולהגיש את התלונה״

"אמא תראי מי זה!!" ג'ני מושכת בשרוול של שולמית ומצביעה לה לעבר החלון. מתרגשת.

שולמית מסתכלת עם חיוך על הפנים לכיוון שג'ני מצביעה עליו.

והחיוך נעלם לה באותו הרגע.

"שולמית אבל חוץ מזה היה לך כיף קצת בצרפת?" אמא שלה שואלת אותה

"שולמית?" היא מבחינה איך ששולמית מחווירה, צבע הפנים של שולמית משתנה מרגע לרגע "מה קרה?"

"זה—" היא רועדת כולה. מרגישה את הגרון של מתייבש.

"מה קרה שולמית?" אבא שלה לא מבין מה קורה מאחורה. משום מה הרמזור לא רוצה להחליף צבע.

"אמא תגידי שלום לאבא!" ג'ני לא מבינה למה אמא שלה לא מנופפת בחזרה לאבא שלה שמחייך אליה מהמכונית שלצידם. למרות כל מה שאבא שלה עשה, היא התגעגעה אליו מאוד.

דיוויד מבין את המצב ובלי לחשוב פעמיים הוא נוסע ברמזור האדום. לא אכפת לו לקבל קנס, או שיורידו לו נקודות מהרשיון העיקר ששולמית לא תבהל.

אחרי כמה דקות שולמית מצליחה להחזיר לעצמה את קצב הנשימה "אבא אתה נסעת באדום"

"אני יודע"

"אמא ראית את אבא?" ג'ני מסתכלת לאמא שלה בעיניים.

"כן" היא עונה בלי קול

"ולא החזרת לו שלום כי פחדת שהוא ירביץ לנו?" היא עונה בתמימות שקורעת את הלב של שולמית.

"ג'ני את בטוחה שזה היה אבא?" אודת עונה במקום שולמית

"כן" היא עונה בביישנות

"באמת? אני דווקא חשבתי שזה היה השכן שלנו ממול, הוא מאוד דומה לאבא שלכם, ובגלל זה הוא אמר שלום לסבא" היא יודעת שהיא כרגע משקרת לנכדה שלה. אבל זה נקרא שקר לבן. היא שיקרה לטובתה

"אהה יכול להיות" למרות שאני בטוחה שזה היה אבא, אבל אני לא יתווכח איתה.

שולמית מודה במבט לאמא שלה.

אחרי עוד רבע שעה של נסיעה הם יוצאים מהמכונית.

שולמית עדיין לא משתחררת מהמבט ששלח לה סטיבן.

אותו המבט.

אותו המבט שהפיל אותה בפח.

המבט עם החיוך האוהב, שמשדר כזאת יציבות.

שולמית מנערת את הראש שלה. רוצה להפסיק לחשוב עליו. אבל עכשיו הוא יודע שהם בלוס אנג'לס, והיא מפחדת שהוא ינסה לעשות לה משהו. או לג'ני.

היא מחזיקה את היד של ג'ני ומתקרבת לבית שלה. לבית שבו היא גדלה.

"אמא" ג'ני עוצרת

"מה מותק?" אין לה כח לשמוע עוד שאלות מהילדה שלה, אבל היא חייבת להראות לה שהכל בסדר

"למה עזבנו את צרפת?"

דווקא לשאלה הזו יש לשולמית תשובה "כי טסנו לצרפת רק בשביל קצת חופש ועכשיו אנחנו חזרנו ללוס אנג'לס" היא לא אומרת הביתה. לבית שלהם היא מקווה לא לחזור בכלל.

"הבנתי" ואחרי כמה שניות של מחשבה היא שואלת שוב "אבל אמא למה טימי לא בא איתנו לחופשה?" הוא אוהב חופשות

שולמית מרגישה עקצוץ באף "כי טימי נשאר עם אבא"

"את יודעת אמא שטימי פעם אמר לי שהוא לא אוהב להשאר עם אבא, גם אני לא. אולי נלך לקחת אותו עכשיו?" היא ממש מרחמת על אח שלה. מסכן שהוא.

שולמית לא עומדת בזה "את צודקת מתוקה" היא מנגבת את הדמעות שזורמות לה בלי הפסקה

ג'ני קופצת משמחה רק מהמחשבה שהיא שוב תראה את אח שלה

"יש! ממש התגעגעתי אליו!"

"גם אני" שולמית נחנקת מהדמעות

"אז למה את בוכה" היא לא רוצה לחשוב שהיא ציערה את אמא שלה

"כי אני מאוד מתגעגעת לטימי"

ג'ני מתקרבת אליה ומחזיקה לה את היד "אל תדאגי אמא. הוא יחזור" היא מחייכת אליה ומחבקת אותה.

שולמית מחבקת חזק את ג'ני, מקרבת אותה כמה שיותר ומתקדמת לכניסה של הבית של ההורים שלה.

היא מתגעגעת לטימי.

מאוד מתגעגעת.

לבנה, יחידה, אשר אהבה, טימי.

© כל הזכויות שמורות