צרפת
לפרק הקודם
צרפת
מיכל מתיישבת לצד ההורים שלה בחדר ההמתנה.
הם שותקים.
היום בבוקר הרופא התקשר למיכל והודיע לה שיש אחד שביטל את התור שלו והם יוכלו לבוא במקומו.
היא מיד הרימה טלפון לאבא שלה, ולמזלם אמא שלה דווקא נזכרה בשיחה עם מיכל והסכימה להצטרף אליהם. רק אתמול אמא שלה כעסה עליה על זה שהיא 'שיקרה' לאבא שלה ואמרה לו שהיא רצתה לנסוע לרופא. איזה עולם.
"נומארו (מספר) 56!"
מיכל מסתכלת על הכרטיס "בואי אמא, זה אנחנו" הם נכנסים ביחד לרופא.
"שלום לכם משפחת הממ…" הרופא מחפש את שם המשפחה על המחשב.
"משפחת קפלן" אריה מחייך בנימוס.
"אה כן סליחה. בואו שבו" הוא מראה להם על שתי הכסאות שמולו. אריה מסמן למיכל להתיישב ליד אמא שלה. הוא יעמוד.
"אז בשביל מה התכנסנו כאן היום?" הוא מחייך לעברם. גורם לאווירה משחררת ורגועה בחדר.
מיכל ואריה מסתכלים על לאה בתקווה שתדבר.
"טוב אז ככה, מידי פעם יש לי כאבי ראש וגם סחרחורות ובעלי והילדים נלחצים כל כך. אפשר לחשוב כבר מה זה יכול להיות" היא אומרת בלגלוג "אז הגעתי לכאן שיפסיקו לדאוג לי והם יראו שהכל בסדר איתי" היא מחייכת.
מיכל ואריה מרוצים.
"אז דבר ראשון כל הכבוד לילדים שלך ועל הדאגה שלהם. דבר שני הם צודקים את כבר הממ…" הוא מסתכל לרגע על המסך של המחשב שמולו וממשיך
"את כבר לא כזאת צעירה את בת שבעים ושש, וזה נכון שיש בגיל הזה הרבה כאבי ראש והם לאו דווקא מסוכנים, זה יכול להיגרם מעייפות או מטרחה רבה" הוא מפסיק לרגע.
מיכל שמחה לשמוע שזה כלום, ברוך ה' הם דאגו סתם.
"אבל," הרופא ממשיך "אני כן הייתי רוצה לבדוק אותך קצת גברת קפלן כדי להיות יותר רגוע, בסדר?"
לאה שולחת מבט לאריה והוא מחייך לעברה שתלך.
הרופא אומר ללאה להתיישב בכסא שמולו. הוא מסתכל בעזרת מכשיר לתוך העיניים שלה, הוא לוקח סטטוסקופ ומצווה עליה לנשום עמוק.
"סיימנו, את יכולה להתיישב במקומך בחזרה" הוא מחייך ומתיישב על הכיסא שלו וכותב במהירות כמה משפטים במחשב "אפשר להרגע, כנראה זה באמת תקופה של כאבי ראש. אני אביא לכם הפניה לתרופות נגד כאבי ראש, הם יותר חזקים מהרגילים. בשורות טובות" הרופא ממשיך להקליד במקלדת.
אריה לא רגוע, לדעתו זה יותר מכאבי ראש. הוא שולח מבט למיכל שחושבת את אותו הדבר.
"אמא את יכולה רגע לחכות לנו בחוץ?" מיכל מבקשת, הרופא לא מבין מה יש עוד להוסיף.
"פרדון (סליחה בצרפתית)?!" לאה נראית המומה "תראו מה זה, הבת מבקשת מאמא שלה לצאת. את יודעת מושקי שאני זאת שהבאתי אתכם תמיד לרופא, ואף פעם לא הוצאתי אתכם מהחדר. חוצפה! את לא תגידי לאמא מה לעשות ברור? פשוט ירידת הדורות"
'שוב זה קורה לאמא, היא חושבת שהיא מושקי'. מיכל נאנחת "צודקת אמא אני אצא איתך טוב?" אם לא היא אז שלפחות אבא שלה ידבר עם הרופא.
"לא רוצה להיות איתך. אני נשארת כאן"
הרופא מבולבל, האישה מולו מתנהגת כמו ילדה בת עשר.
אריה דווקא רגוע, ככה הרופא יבין את חומרת המצב "לאה, יש לי רעיון תשארי כאן את, אני ומיכל נצא בסדר?"
"כן זה מעולה. תצאו כבר. וגם אתה הרופא" היא אומרת בכעס.
הרופא כבר נהיה המום. מה קורה כאן? מעיפים אותו מהחדר שלו! הוא מסתכל על אריה ולפי החיוך שלו הוא מבין שזה בדיוק התוכנית.
והם יוצאים.
הרופא סוגר אחריו את הדלת "מה זה היה אמור להיות?"
"תבין, זו ההתנהגות של אשתי כמעט כל יום. יש לה תלונות והיא לא מרוצה מכלום. בגלל זה הגענו לכאן, זה לא רק כאבי ראש היא מתחילה לשכוח מי אנחנו ועוד כל מיני דברים"
"היא מתבלבלת בשמות של הילדים שלה ובתאריכים. ואפילו שוכחת דברים שאמרה לפני מספר דקות" מיכל מוסיפה.
"נכון" אבא שלה מסכים "היא מתנהגת ככה לפחות חודש וכל יום זה מחמיר. תבין אשתי היא אישה אחראית ומסודרת, כל ההתנהגות הזו בכלל לא מתאימה לה. אני דואג לה"
"והיא אמרה שיש לה כאבי ראש" הפעם הרופא מוסיף.
"כן" מיכל ואריה עונים ביחד.
"אני מבין" הרופא מהנהן בראשו ומנסה לפענח את הפונקציה.
"יכול להיות שהיא חולה באמנזיה?" לוחשת מיכל.
הרופא נשען על הקיר "אני לא רוצה לחשוב על זה. אבל יכול להיות שהיא פעם נפלה על הראש או שהיא לוקחת תרופות שבנזודיאזפינים?"
"מה זה?" אריה לא מבין
"בנזודיאזפינים זה חומרים פסיכואקטיביים בעלי מבנה כימי המבוסס על דיזאפין ופניל חומרים שונים״
לא ועכשיו אני מבין לגמרי ״אפשר בצרפתית?״ הוא צוחק.
״כן, בדרך כלל לוקחים את התרופות האלו לטיפול בחרדה חמורה או נדודי שינה וכשלוקחים אותם לטווח ארוך זה יכול להיות מסוכן"
"לא, אשתי לא לוקחת כאלו תרופות" הוא נחרץ. המעט שהוא הבין הספיק לו.
"אז אולי היא עברה טראומה נפשית או שהיא שותה מצרכים של אלכוהול?"
"מה פתאום?! למה אתה חושב על זה?!" אריה מזועזע.
"אני לא באמת מקשר את זה לאשתך אדוני, אני רק מנסה להבין אם זה אמנזיה או אלצהיימר. היא רועדת?"
"כן הרבה" אריה לא חשב שזה כזה גרוע, למרות שהוא יותר מבוגר מלאה והוא לא רועד כמו שהיא רועדת.
"זה אכן תופעת לוואי, היא בדיכאון?"
"לפעמים" לא נעים לו להודות. מיכל מרגישה לא נעים בכל השיחה הזו הם הרי מדברים על אמא שלה שנמצאת כרגע בחדר לבד.
"אני מבין. אז תראו אני אביא לכם הפניה לבית חולים פה ליד. תעשו בדיקה ותראו. אני מקווה מאוד שטעינו ואין לה כלום, אמנזיה זו מחלה קשה מאוד ועוד יותר מחלת האלצהיימר. בעיקר בגלל השכחה" ולכל מה שזה יפגע בהמשך.
"תודה רבה" הם נכנסים בחזרה לחדר של הרופא.
"כמה זמן. כבר חשבתי שחזרתם הביתה" לאה רוטנת
"חס וחלילה לייקי. אני בחיים לא אשאיר אותך לבד"
"כן, ראיתי. השארתם אותי הרגע לבד"
כי זה מה שביקשת "נכון צודקת, סליחה"
הרופא מחייך ומקליד מהר במחשב "הנה ההפניה, גברת קפלן עכשיו יקחו אותך לעוד רופא ושם יבדקו אותך בסדר?"
"בסדר אז חוזרים הביתה?"
הרופא מרים את העניים שלו לאריה בדאגה "לא גברת קפלן, אני אמרתי לך שאתם עכשיו הולכים לעוד רופא. לאחר מכן תלכו הביתה"
"נו שוין"
"יופי אז הנה הדף. שלום ובשורות טובות"
מיכל ואריה נפרדים מהרופא ויוצאים.
הטלפון של אריה מצלצל.
"הלו?"
"כן שלום אדון קפלן, זה נפתלי. אני מצטער אם אני מפריע אבל מיכל פשוט לא עונה לי" הוא מרגיש לא נעים להתקשר לשוער שלו.
"זה בסדר אני מוסר לך אותה".
"תודה" הוא מחכה כמה שניות על הקו
"נפתלי?" מיכל מסתכלת בשעון הוא בכלל עכשיו באמצע העבודה. הוא לא מתקשר אליה אף פעם כשהוא עובד.
"כן מיכל מה שלומך?"
"בסדר, הרגע יצאנו מהרופא של אמא שלי, הוא נתן לנו הפניה לבית חולים כאן ליד אז אנחנו ניסע לשם. הכל בסדר?" היא לא תספר לו על החששות שלה ושל אבא שלה. אם זה לא יהיה נכון אז הם סתם דיברו על אמא שלה והיא תדאיג את נפתלי.
"האמת שלא. הרגע ההורים שלי התקשרו והבן של דבורי עבר אתמול תאונה, דובי. אני רוצה לטוס אליה, אני חושב שזה ירגיע אותה קצת כשאני אהיה איתה, זה בסדר מצידך?"
"אוי ואבוי! מסכנה. כן בטח. אבל מתי אתה מתכוון לטוס?"
לא נוח לנפתלי להגיד את זה "אני הזמנתי כבר כרטיס טיסה לישראל יש לי טיסה היום בערב"
"הזמנת כבר?" לפני ששאלת אותי?
"כן. הייתי בטוח שתסכימי, אז סתם חבל על הזמן"
"צודק" אבל כן הייתי רוצה להרגיש שהדעה שלי קובעת לפני המעשים שלך "אז אני אגיד לסוזן הבייביסיטר לבוא לשמור על הקטנים"
"תודה רבה מיכל, אני מעריך את זה מאוד. אני אסע עכשיו הביתה ואכין לי מזוודה קטנה, אולי גם אוכל לילדים"
מיכל מחייכת איך היא יכולה לכעוס על כזה בעל? "זה בסדר נפתלי, סוזן תכין להם. טיסה נעימה ותבשר טוב"
"גם את, ומיכל אל תהססי לבקש ממני לחזור לצרפת אם את צריכה משהו אפילו אם את חושבת שזה עדיין לא עכשיו. אם את צריכה אותי תתקשרי ומיד אני עולה על הטיסה. בסדר?"
"כן בסדר. הם יודעים שאתה מגיע?"
"לא. זאת הפתעה" הוא צוחק והם מנתקים.
נפתלי סוגר את המשרד שלו ונכנס למכונית. הוא יתארגן מהר. ויטוס.
חבל שזה הנסיבות של המפגש המשפחתי שלהם.
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
יאוווו איזה מתחח, תמשיכי לכתוב אבל בבקשה אל תתעללי בהם, מסכנים מה הם עשו לך? ; )
הם אישית לא עשו לי כלום, ואמרתי כבר שאני אוהבת לעשות קטעים כאלה אז לא מבטיחה כלום:)
רק אני מרגישה שהכתיבה שלך השתפרה מאוד?
וואו.
פרק יפה ונוגע, כמו תמיד.
תודה שלוש נקודות ?
אין עליך, מסכימה עם … בהחלט
תודהה❤❤