שביל דו-סטרי

בנתיב השמאלי.
דיתי עומדת מול המראה. הדלת נעולה.
לילדה שמולה קוראים עטלי.
לעטלי השיער פזור.
העגילים מתנדנדים. גדולים. חוטים בצבע כסף. עם עלים.
לעטלי החולצה בהירה. שרוולים קצרים. עצמות הבריח נראות.
לעטלי יש פלאפון טאצ' ביד. והיא מצלמת את עצמה שמשתקפת במראה.
לעטלי אסור לצאת ככה מהחדר.
על החולצה הבהירה מלבישה דיתי חולצה מכופתרת. היא תוריד אותה.
את העגילים היא שמה בקופסא. בתיק.
את השיער היא קולעת לצמה.
הפלאפון ננעל על מצב שקט. מוכנס גם לתיק.
דיתי. ברוכה הבאה. עוד כמה דקות תהפכי שוב לעטלי.
אתמול היא עמדה מול הים.
המחשבות התנפצו בתוכה. על הגלים.
כשהיא באה הביתה היא נכנסה לחדר והתחילה לכתוב.
'ים, גבול אינסופי.
גווני שקיעה שחודרים,
אל תוך תוכי.
גלים שמתנפצים,
בלבבי, במוחי.
סערות שקטות,
ששוטפות את כל כולי.
מראשי ועד רגליי.
למי אשא עיניי?'
דיתי מסתכלת על הדף. על המילים שהיא כתבה. מקפלת. מכניסה גם לתיק.
אולי היא תראה את זה ללאה'לה. אם יהיה לה אומץ.
אולי. ואולי לא.
היא מעיפה עוד מבט במראה. מסתכלת אם הכל נראה בסדר ויוצאת.

הילדים בסלון. ליבי מציירת משהו על דף. יהושע מרכיב פזאל.
"סבתא כבר הגיעה?" היא שואלת את יהושע.
"כן בטח. היא נכנסה עם גיטי למטבח. אמרה לנו שזה דחוף ושלא נכנס." הוא לא מרים את הראש. "תראי איזה יפה זה של חמש מאות חלקים." הוא מתגאה במעשה ידיו. דיתי מהמהמת משהו.
"לא נשאר לי הרבה. ואני עשיתי הכל. אתמול גיטי אמרה שאני ממש מוכשר וממש כיף שיש לי ככה סבלנות לכל כך הרבה חלקים…" הוא לא מחכה לתגובות שלה. ממשיך לפטפט.
טוב. הוא באמת מוכשר. ועם סבלנות. והוא בסך הכל ילד בן שמונה.
דיתי מפרגנת לו כמה מחמאות.
"ותגיד לסבתא שיצאתי. כן?" היא מוודאת לפני שהיא יוצאת. מחליקה לטיפה על הפאות שלו.
הוא מהנהן. עסוק בפאזל.
היא מעבירה ליטוף גם על ליבי לפני שהיא יוצאת.
הלב שלה עמוס. לגמרי.