פתרונות מעשיים/ 4

אני ואחי, או אני ואנוכי (?)

לפרק הקודם
זה קורה במשפחות הכי טובות…
בטח שמעתן פעם את המשפט: "זה קורה במשפחות הכי טובות…", כך ששלוש הנקודות בסוף מקבלות בו משמעות גדולה ממה שהן מקבלות בד"כ.

תנו לי לנחש באיזה הקשר שמעתן אותו, או אולי אתן מנחשות כבר לבד, אז באנה נתחיל מתחילה.

מה קורה? למה קורה? איך מסתכלים על העניין, ואיך מתמודדים כשזה קורה? ו- האם אני צריכה לסדר את העניין או פשוט להסתדר איתו? או אולי לנסות גם וגם?

אוקי, אז מה קורה?
אז כן, זה קורה במשפחות הכי טובות, שאחד הילדים מתבלבל קצת או קצת הרבה או אפילו יותר מזה ויורד מהדרך או פשוט מתדרדר במדרון חלקלק במהירות שהוא אפילו לא מודע לה, הכל מסתחרר לו מהר מידי, והוא מוצא את עצמו בבור עמוק ולא טוב ואנחנו מגלים שהבור הזה נפער. כאן. בבית שלנו.

ואנחנו מגלים שהאח הגדול/ האחות הקטנה וכדו' נמצאים שם, בבור החשוך הזה, למטה.

ולפעמים אנו עדות לתהליך בו הבור נפער בבית.

וזו חוויה לא פשוטה. אחי, עצמי ובשרי, עושה פשוט שטויות, הולך לאיבוד בדרך לא נכונה. ואת יודעת, שבסוף הוא יצטרך לסב על עקבותיו ולהתחיל שוב, מהתחלה, במסלול הנכון.

ולמה?, למה למען השם הוא בוחר להאריך את המסלול?? למה לעשות אותו מורכב בהרבה?…

ואחי, אתה יודע, החיים זה לא הזמנות ומשלוחים. אתה לא מתזמן לך מתי כך ומתי כך, אתה גם יודע, שלאף אחד אין פה ביטוח, אתה לא יודע מה ילד יום, ואני בטוחה שאתה גם אומר לעצמך, אני אחזור, תיכף…

אבל מותק, מי יודע מה יהיה תיכף?, בעזרת השם, יהיה רק טוב, יהיה בסדר…, אבל אתה יודע שאתה לא קובע לך עיתים, אתה יודע שתצטרך לחזור ולהאריך את הדרך ואולי לא תגיע לאן שבאמת רצית להגיע בסוף…

כאן, אני רוצה לספר סיפור על אח קטן לאחות גדולה ולאמא- גדולה באמת, אבל בשביל שהסיפור יהיה שלם, אספר אותו אי"ה לקראת הסוף.

יש שני סוגים לתופעה הזאת, יש מי שמתבלבל ועושה שטויות, אבל יודע שהיצר גובר עליו ומתכנן בעתיד לגבור עליו בחזרה.

ויש את מי שמתבלבל והיצר גובר עליו, אבל הוא מתכחש לזה. ומצדיק את דרכו בתירוצים שונים ומשונים. והוא לא מוכן להודות שיצרים קצת מניפולטיביים ושקריים בלבלו אדם חכם ואינטליגנט כמוהו.

למה זה קורה? ואיך מסתכלים על העניין?
ובכן, לא משנה איזה סוג בור זה, יש סיבה אחת שנופלים אליו.

ובכן, מהי?

"וידעת היום, והשבות אל לבבך"

לכל מי שנולד לבית שומר תו"מ יש את : "וידעת היום" שיודעים בשכל מה טוב ונכון, אבל על "והשבות אל לבבך" צריך לעמול קשה יותר.

כשיודעים בשכל מה טוב ונכון, ולא יודעים להעביר את זה ללב בצורה נכונה, מאתגר יותר להתמודד מול פיתויי היצר ואתגרי החיים.

כשהלב מבין ש"לא כל הנוצץ זהב" הוא מחפש את הזהב האמיתי.

כשהלב מבין שיש משמעות לאתגרים שלנו, הוא מחפש פתרונות ולא שינוי אווירה/ מציאות.

ונכון, לקשר בין השכל של "וידעת היום" ללב שזה "והשבות אל לבבך", זו עבודה מאתגרת ובעצם, עבודת חיינו – להרגיש את הטוב. ולא רק לדעת שהוא טוב ונכון.

ואנו יודעים שיש דברים שלא הספקנו עוד להעביר ללב.

בידיעה הזאת נשתמש בשכל שלנו, ניתן לו במה להחלטות בחיינו, בידיעה הברורה שזה מה שנכון.

וכשנעשה את מה שנמסור את הרצון שלנו למען הנכון והטוב, למרות שאיננו מרגישים את החיבור, בסופו של תהליך נגיע ל"השבות אל לבבך".

הסיבה לנפילה, היא חוסר ההצלחה לעשות את "והשבות אל לבבך".

ולא משנה אם הבור נראה נוצץ וצבעוני או לא, יש בו, בפנים, דברים אחרים…

גם נפילה שמראה: "נפלתי" וגם בנפילה שמתיימרת להיות "הגעתי למקום טוב יותר".

ההבדל בניהם הוא שאחד מודה בחוסר ההצלחה ואילו השני מתכחש אליה, אולם הסיבה, היא אותה סיבה.

פעם ספרה לי ילדה, "תינוקת שנשבתה", שלא ידעה כמעט דבר על יהדות, חוץ מהסרטים החרדים ששיחקה בהן, (היא ילדה חכמה בכיתת מחוננים ומפורסמת בציבור הכללי), שבת שחזרה בשאלה אמרה לה שלא כדאי לה – חלילה- לשמור את השבת. והיא הציבה את זה בפני כמו מן שאלה, 'תעני לי על זה, למה היא אמרה את זה'.

מכיוון שהיא ילדה חכמה שהתלבטה בגיל 14 איזה תואר לעשות, עניתי לה כך: אם ילדה שפרשה מלימודי הרפואה תאמר לך שלא כדאי לך ללמוד רפואה, מה תעני לה?

(מי שאוהבת סוף לכל סיפור אז היא הגיבה משהו כמו: "מתאים לך להיות מורה" (: )

איך מתמודדים כשזה קורה?
ישנם כמה סוגי התמודדות.

יש התמודדות עם ההשלמה, שאני צריכה להבין שכך השם רוצה, שהשם נתן לו בחירה חופשית, וזה אתגר שניתן לי מהבורא בהשגחה פרטית. לי ולא לאחרת. וא"כ, יש לי שליחות במקום הזה. וזה מה שטוב ונכון לי. ואני נכונה למלא את שליחותי, עם כל האתגר שבדבר.

יש התמודדות עם לחוות את הבור נפער בבית, את הצער בשבילו, ואת מה שהוא מביא יחד איתו, שזו התמודדות יומיומית, ולא השלמה ח"פ. ומתמודדים איתה כנא' לעיל.

ויש עוד התמודדות, שהיא מגיעה בסוג הנפילה השני, שבאה במעטה מוטעה של: "גיליתי", "גיליתי משהו טוב יותר", ועוד התמודדות עם כל מיני תרוצים ונאומים מוטעים שנמסרים בהרבה כושר מוטורי ודמגוגי. ואולי, אולי הוא צודק?

המפתח להתמודדות היא ההבנה ש"לא כל הנוצץ זהב" והמעטה של האידיאולוגיה הזה הוא חיצוני. כי הוא בא להכחיש את חוסר ההצלחה מול היצר, בשעה שהוא יודע שהוא הולך בדרך מוטעית. ולכן הוא ינסה לתרץ הכל ולומר הכל על 'צדקת' דרכו ולהצליח בדרכו.

אבל אם נבין מה זו הצלחה אמיתית, יהיה קל לנו כן להצליח הצלחה אמיתית. נצחית.

ולא להיסחף חלילה אחרי 'הצלחה' זמנית נוצצת…

האם אני צריכה לסדר את העניין או פשוט להסתדר איתו? או אולי לנסות גם וגם?
החזו"א ענה פעם לתלמידים, ששאלו אותו איך להתמודד עם המשכילים, תמלא את הכוס שלך וכשהיא תתמלא דיה, היא תגלוש לסובבים אותך.

אנחנו צריכות לעשות "וידעת היום, והשבות אל לבבך" ולזכור שהשם הסמיך שאת שמו לאבות אחרי פטירתם- "אלוקי אברהם, אלוקי יעקב", כי כל אחד יכול ליפול, וכולנו בנ"א, ואם בנ"א גדול, מוצלח וחכם, נפל, אין זו ארובה לכך שהוא פועל נכון וטוב, כי היצה"ר לא פוסח על אף אחד.

ולכן שמחים בהילולה של צדיק. לכאורה זה נראה תמוה, למה שמחים? הוא נפטר.

התשובה היא ששמחים, כי כל אחד נפטר בסוף, אבל הוא, הוא נפטר צדיק. הוא השלים את משימתו בהצלחה, בשבילה הגיעה לעולם.

אנחנו נעשה את שלנו בעבודה השם שלנו. ונתפלל עלינו ועליו בפרט שיצליח לקום מהבור.

וכמובן, אם ירצה לצאת מהבור, נושיט לו חבל הצלה, אבל לא נתקרב קרוב מידי לבור, כדי שלא ניפול גם אנו.

ועכשיו, לסיפור המובטח בקצרה, כי הפוסט כבר ארוך..

זה קרה במשפחה טובה שאחד הילדים היה חסר מוטיבציה ללמוד, ולעמול וממילא הגיע למקומות פחות טובים.

היה ב4 אמות של פלאפון, 24/7, כן, בחדר, שאף אחד לא שומע, אבל כולם ידעו שזה גם בשביעי…

וגם לא הניח תפילין.., ממש התרחק. לא הסכים להקשיב ל"שיחות מוסר", אבל- תמיד האמין בהשם חזק מאד.

אימו, שראתה את זה, אמרה לו כל הזמן, כשתגיע לגיל 18, כל המוסר שהשמענו יכנסו לך ללב, ככה כמו מנטרה היא חזרה על הדברים, כשתגיע לגיל 18…, כשתגיע לגיל 18…

כמה ימים לפני שהגיע לגיל 18 התחיל להניח תפילין.

בגיל 18 אימו עשתה לו יומולדת ואמרה לו, זהו, היום אתה ילד חדש.

אחרי כמה ימים הוא אמר: "אמא, תודה שהאמנת בי" והחליט להניח תפילין כל יום.

במקביל, אחותו הגדולה החליטה להכניס שבת יותר מוקדם, וכל שבת כזו, אחיה היה שומר את השבת.

כשהוא הרגיש שזה יהיה לו קשה הוא היה מפקיד את המוקצה אצל אימו או אחותו עד צאת השבת.

אחרי כחצי שנה, בשבוע שאחרי ששמר שבת, בדרך הביתה, הוא היה כפסע מתאונה קטלנית ובחסדי השם ניצל.

הוא בא לאימו וסיפר לה את הסיפור ואמר לה שיודע שמי שמחלל את השבת מגיע לו סקילה, אך כיום, אין בי"ד ותאונה נחשבת כסקילה בידי שמיים.

ולכן, הוא מחליט, להודות להשם ומהיום לשמור תמיד את השבת.

ברוך השם (:

שבעזרת השם נצליח, ונצליח תמיד. באמת.

ונצליח אי"ה לעשות את "והשבות אל לבבך" בצורה הכי טובה ונכונה שיש.

אם ישנן תגובות/ שאלות/ בקשות לנושאי פוסטים בהמשך הבלוג אשמח להיענות להם בשמחה ואשמח לכל הארה/ הערה (:

תודה לכן שקראתן! (: