לבד. לבד. לבד.
איך.
איך יוצאים מהבור השחור הזה. לתמיד.
למה הוא מכניס אותי כל פעם אליו בחזרה.
כמו מערבולת, הגלים מתגברים יותר בכל פעם מחדש.
אני נלחמת. בציפורניים, עם החול.
מלח בתוך העיניים, מטשטש ראיה. לאיפה אני מנסה להגיע, ולמה.
הגוף כבר מותש. נגמר לי הכוח.
אולי פשוט אתן לעצמי… לטבוע?
אני יודעת שאני חזקה יותר מזה. יודעת שבסוף – אצליח להגיע לחוף.
עשיתי את זה!!!! הגעתי לחוף בשלום.
אבל —- המלח עדיין בעיניים. בלעתי הרבה מים בדרך… והם עדיין בתוכי.
ממשיכה להסתובב בחוף, להנות מהנוף. כאילו הכל בסדר. כאילו העיניים כבר נקיות, כאילו המים כבר נפלטו החוצה. משקרת לעצמי.
בסוף הגוף מותש מדי. הוא לא עומד בעומס של המים, וגל נוסף מגיע—–
בום.
שוב אני במערבולת. יוצאת שוב. וחוזר חלילה…
אלוקים! מתי זה יגמר?
האם אי פעם אזכה לחיות חיים בלי מים, בלי מלח?
האם אי פעם אזכה לחיות חיים נקיים, שמחים באמת. מאושרים.
אני יודעת שתמיד יהיו גלים. אבל אולי אפשר רק קצת יותר— מרווח? אוויר לנשימה בין גל לגל?
כי אני כבר לא עומדת בזה, אלוקים.
עד מתי אמשיך להילחם.
לא רוצה לשרוד את הגלים יותר. רוצה לחיות.
טובעת שוב.
יש הרבה אנשים על החוף. אנשים עסוקים, ממהרים. מי אני שיבוא ויפריע להם… בחיים שלהם?
אני לא יכולה לצאת לבד, אני יודעת.
לא רוצה להטביע אף אחד יחד איתי. לא רוצה שירטיבו גם. לא רוצה להפריע…
מתביישת.
לא רוצה לצעוק בקול. לא רוצה שכל האנשים בחוף ידעו שאני טובעת. ישפטו, ירחמו. מה הם כבר יודעים על מלח ועל גלים.
אבל אולי, אולי יהיה רק אדם אחד. אחד. שיצליח לראות לבד…
אדם אחד שיפסיק לרגע ממרוץ החיים, ירים את העיניים אל הים, ויצליח להבחין בה. בה באמת.
שיצליח לראות שהנפנופים שלה לכל עבר הם לא נפנופים לשלום. הם לא בקשה לתשומת לב. הם צעקה גדולה לעזרה.
ואולי, אולי אפילו לאדם הזה יהיה אומץ. והוא יסכים להירטב, ולהיכנס קצת לים. יתן לה יד, ובכוחות משותפים – הם יצאו משם. לתמיד.
האדם הזה לא רק יעזוב אותה בחוף, רטובה. אפילו שהיא תגיד שעכשיו הכל בסדר… הוא יודע לראות מעבר.
הוא יקח אותה אליו לביות על החוף. יתן לה בגדים חמים, יוציא את המים שמעיקים כ"כ, ישטוף את עיניה מהמלח שדבק בהם. יחמם אותה.
והיא תצא ממנו כ"כ חזקה, נקיה. ובפעם הבאה שיבוא הגל – היא כבר תהייה חזקה כ"כ, ששום גל לא יצליח לסחוף אותה חזרה אל הים.
אולי. הלוואי.
כי בינתיים היא עוד פה, נלחמת בגלים, בכוחות שאין לה.
רק שיבוא מהר, אלוקים.
כי היא עוד רגע,
טובעת.
—
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
אמאלה זה כתוב כלכךךך טובבב
מתאר מצב שנראה לי לכולם יכולה להיות הזדהות מהמקום שלו
אהבתי מאד
ובבקשה תשארי חזקהה
בבקשה,
תמשיכי לנסות לצאת מהבוץ הזה,אפילו שזה קשה ונראה בלתי אפשרי.
רק בשבילך..
מבינה כלכך ומתפללת שתצליחי?
אולי את אני. אולי?
תיאור מדויק לחיים הסוערים שלי. ללבד הזה.
להרגשה הטובעת הזאת…
אני כל כך מבינה אותך.
הלוואי והייתי יכולה לשלוח לך קצת כח.
או לפחות להיות איתך. ביחד. בלבד הזה.
הלוואי.
הלוואי שהייתי יכולה לשלוח לך חזרה…
ולשבת ביחד. בלבד הזה.
שיבוא כבר המשיח…
ויביא לכולנו את הגאולה השלמה, ולכל אחד את הגאולה הפרטית שלו.
אוהבת ❤
הלוואי.
הלוואי שהייתי יכולה לשלוח לך חזרה…
ולשבת ביחד. בלבד הזה.
שיבוא כבר המשיח…
ויביא לכולנו את הגאולה השלמה, ולכל אחד את הגאולה הפרטית שלו.
אוהבת ❤
ולו יכולתי אני לעשות משהו- – –
הצלחתי לקרוא אותך. לקרוא ואולי אולי להבין. לקרוא ולחוש איזושהי הזדהות קטנה.
את… אלופה.
אלוף זה לא המנצח, זה מי שנלחם ורוצה.
ושלא נדבר על הכתיבה הטובה הזו, מלאת ההקבלות והתיאורים…
?
אם הייתי גרה על החוף, או לפחות הולכת עליו, רוב הסיכויים שהייתי שמה לב. בינתיים.. אני גם נלחמת בין גל לגל, או יותר נכון מנסה להילחם. הלבד הזה… אולי תגידי לי באיזו חוף את ולפחות נטבע ביחד?
❤
כתבת אותי. ממש.
מזדהה.
ניסית לשתף אדם מבוגר? אדם כזה שלא נסחף אחרי כל גל, הוא כבר למוד שחיה, אדם יציב שיוכל למשות אותך משם.
כולם נרטבים מהגלים, לחלק מהאנשים לפעמים קשה להתייבש. הם נדבקים לחול כמו אל אוויר לנשימה, הם נסחפים אל המערבולות. הם לא מצליחים להשתחרר בעצמם.
ואם את, ואני, לא נפנה לעזרה… לא יודעת מתי המעגל הזה יגמר.
ה' בטוח ישלח לנו עזרה… אבל אם נעשה מצידנו רק נציל את עצמנו יותר מהר. יהיה לנו מקום ויד לקום… לאט לאט. ללמוד איך ללטף את הגלים בלי להעלם בתוכם. ללמוד לחיות.
אני יודעת ומכירה את הקושי הזה. לשתף. לצרוח. אני חווה את הכמיהה והניסיון הזה שמישהו יבין.. יבין לבד. יבין שהשלום שלי היה צרחה והלילה טוב, יבין את אפס הרמזים שאני לא מצליחה להשחיל. יראה אותי.
אבל לשתף אדם מבוגר זה לא אותו דבר. זה אומר לקום ולקנות גלגל הצלה.. עד שנלמד לשחות.
זה אומר לקנות גלגל מאדם שיודע מהם גלים. מלח, ומים.
זה אומר לעזור לעצמנו.
זה מעבר ללשתף.. זה לבקש עזרה.
אני כותבת לך מתוך.. ממש מתוך.
אני כותבת לך ממקום של מישהי שעוד לא עשתה את זה.
אני כותבת לך כי אני רוצה לעזור לך. ולי.
אני רוצה שנצא מזה.
שנחיה.
וואו.
אני לא יודעת עם מישהי אי פעם תקרא את התגובה הזאת, אבל פשוט הייתי חייבת לכתוב אותה.
את מהממת, יש לך כתיבה טובה (כן, גם אם זה רק בתגובה;), והתגובה שלך נגעה בי חזק.
וכן – ניסיתי לבקש עזרה. כל כך הרבה פעמים…
לא סופרת את הכמות של הפעמים שהתאכזבתי.
שזה לא עזר, רק עשה יותר גרוע.
וזה קשה, כל כך קשה ולוקח זמן למצוא את האדם הנכון.
– ועדיין, אחרי כל זה, אני עדיין חושבת שזה הדבר הנכון לעשות – לבקש עזרה. אבל לכי תגידי את זה ללב שחווה משבר אמון כל כך הרבה פעמים…
מאחלת לך שכשאת תמצאי את האומץ לבקש עזרה – זה יבוא לך בקלות, במהירות, ויעשה לך רק טוב. אמן!!!
כי כן, אני עדיין ממליצה על זה בחום:)
כתבתי את הפוסט כבר אחרי כל הנסיונות, אחרי שהרגשתי שאין עוד אדם כזה – ומי שכן, לא רוצה להפריע לו יותר… כל כך הרבה פעמים.
אבל הייתי כל כך לבד.
לא רוצה שתעברי את זה גם!
יש גם אנשים טובים בחוץ, שרק מחכים לעזור לך אם תבקשי. מאחלת ומתפללת שתמצאי אותם מהר!!!
אבל בבקשה, בבקשה אל תחכי עוד. לכי, עכשיו, ותבקשי עזרה. כי לא מגיע לך לטבוע שוב.
(כותבת אליך, ולעצמי :))
בהצלחה!!! ❤
תודה לך, ב"ה! את מתוקה אמיתית:)
אוף. את.. את הסברת לאותם האנשים, שלא לומדים לשחות בשיחה אחת?
שהכל לוקח זמן, ודרך..
את הסברת להם למה את מתכוונת, כשאת מבקשת עזרה?
אני לא מאשימה, אם זה נשמע ככה חלילה. פשוט לרוב אנשים לא מבינים…
כואב לי איתך, עם האמיצה הזו… שניסתה כל כך הרבה. כל הדרך שעברת, רק מראה מה את מסוגלת, וכמה כוח יש לך בידיים.
אולי לכן קשה לך איתם.. עם המים. כי במים לא נלחמים, כי כדי לצאת מהמערבולת לפעמים צריך לתת לה לסחוף אותך, בלי להלחם בה כל כך חזק. מלחמה עם מים היא קרב אבוד.. ועד שיבוא האדם הזה, אולי תנסי לתת לך להרגיש..? להרגיש את הגלים, את המלח השורף הזה. ולא להלחם.. לא קורסים מלבלוע קצת מים, קורסים מהמלחמה בהם. אני מתפללת עלייך.. שבעז"ה מהר מהר תצליחי לצוף.
אני בימים די שקטים… והנטיה להתכחש למצב בוערת. אבל את צודקת. תודה על הברכות, אלף אמנים.
תודה נשמה ❤
(אני מכירה אותך מאיפשהו??.. ;))
מסכימה איתך לגמרי.
אבל – אני חושבת שלהילחם זה לא תמיד בחירה, לפעמים זה פשוט אינסיטנקט הישרדותי.
גם אם את מבינה בראש שאם תלחמי – תתבעי, וכדאי לזרום עם הגלים…
האינסטינקט הראשון של אדם זה להילחם, לנסות לא לבלוע מים. כי הוא לא רוצה לטבוע, גם אם בשכל הוא מבין שזה בדיוק מה שיגרום לזה… פרדוקס.
קיצור מקווה שהצלחת להבין את הנמשל:)
אבל נכון, ב"ה לאט לאט אני מלמדת את עצמי לנסות להרגיש, קצת קצת.
זה מפחיד, מאד.
הלוואי שאני יצליח תמיד.
(זה משהו שאפשרי לעשות רק אחרי שכמעט טובעים, כי לפני כן אין אפשרות להבין בכלל, שאפשר לטבוע ממלחמה…)
שמחה לשמוע שאת בימים שקטים יחסית! אבל לפעמים דווקא אז כדאי לבקש עזרה, לפני שבכלל מתקרבים לגלים… כשעוד יש אפשרות להתחזק לפני שנופלים אליהם.
ותודה לך על התגובות!
מהממת שאת
❤❤❤
בשמחה.
(חח רציני? לא נראה לי.)
ברור שזה אינסטינקט, ואת בסדר גמור.. זה כל כך מובן, הניסיון הנואש הזה, להרים את הראש ולנשום.
אבל כשאנחנו מודעים לעניין שזה לא טוב לנו, לאט לאט אפשר ללמוד איך לעצור את המלחמה הזו. ללמד את הגוף שלנו לפעול אחרת..
מקווה (או שלא, האמת) שהבנתי נכון?
בעז"ה… אמרתי לך כבר שאת חזקה. את תצליחי.
ואת מהממת שאת מנסה, עם ולמרות.. באמת.
(נכון.. אאוצ'.)
את צודקת.. מקווה להתגבר על הפחד הזה, והאגו אולי. לאזור אומץ, וכוח. וחיים..
אין על מה. מהממת בעצמך:)
?
הרגשתי צורך לבוא ולהוסיף..
שיש צורך בלהוסיף בעשיה חיובית.
כמכניסים טוב, יש טוב..
❤
מסכימה איתך, כמובן.
צריך הרבה כוח כדי להתחיל את העשיה הזאת, ואח"כ כבר מקבלים ממנה הרבה.
כמו גלגל כזה…
אבל שוב – לפעמים צריך את האדם הזה שיתן לך את הכוח, רק בשביל הדחיפה הראשונה.
ואם את במצב שאת מסוגלת לעשיה – את כבר במצב טוב:)
נכון.. המון המון. צריך להתפלל על זה.
ושוב נכון, תלוי איפה עומדים. התכוונתי לעשיה חיובית בקטע של השפעה על הסביבה, לתת מעצמנו.
אם את אומרת;)
תודה נשמה :))
האמת, ריגשת ❤
היה לי נחמד להתכתב איתך…
מסכימה עם כל מילה, אין לי יותר מה להגיב:)
? מממ וחבל שלא…
את נשמעת בת ששוה היכרות 😉 🙂
שוב אומר שאין על מה, וגם לי היה נחמד להתכתב איתך. הנסיבות פחות אבל היה מתוק וחשוב.
את נשמעת רגישה וחכמה מאוד.
לכי תדעי;) אולי אנחנו מכירות כבר. אין לדעת. וגם את, מאוד.
תודה לך שנתת לי מקום לומר.
❤ מתפללת.
❤❤❤