התיישבתי מול המכשיר המוזר הזה..
לא האמנתי שהוא באמת יכול לעבוד.
אבל שווה לנסות..לא?
"תבחרי רק זיכרון אחד" הזהירה אותי הטכנאית,
"אחרת זה לא יעבוד כמו שצריך"
"אוקיי" השבתי וחיכיתי שהיא תצא מהחדר.
היא יצאה והשקט שהגיע אח"כ הפך למעיק.
ידעתי בדיוק במה אני אבחר,
מה יהיה הזיכרון שאני רוצה למחוק לחלוטין מהראש שלי.
הכל התחיל כש..12
אמאלה…..
אפשר להעז לכתוב את זה?
באמת?
בחיים לא כתבתי את זה אז באמת שקשה לי אבל… את היום האומלל בגיל 9 שלקחתי משהו בלי רשות מהמכולת. (החזרתי את זה מאז אלף פעמים!!)
אוריה
הכל התחיל כשנולדתי בעצם.
מהרגע שנולדתי הייתי לא יוצלחית כזו.
נולדתי בזמן הכי "מוצלח" בעולם- ערב פסח.
אבל ממש ערב פסח- י"ד ניסן..
מאז, הכל מתפקשש לי.
כל מה שאני נוגעת בו-
מתנפץ, נהרס, נשבר לרסיסים.
פעם, כשהייתי ממש קטנה,
אולי בת חמש,
ניסיתי לעזור לאמא לשטוף כלים.
ולקחתי (בשתי ידיים!) את הצלחת חרסינה,
וקרצפתי חזק,
ועוד יותר חזק, ועוד יותר חזק..
עד שהיא נפלה על הרצפה ונשברה לרסיסים קטנים פצפונים כאלו.
ואיתה נשבר גם הלב שלי,
לעולמים.
אמא אמרה לי שאני "לא יוצלחית",
ומאז הכינוי הזה דבק בי.
עד היום.
עד הרגע הזה שאני יושבת מול המכשיר המשונה,
הגדול והמגושם הזה,
ואני בוטחת בו שהוא ישנה את חיי,
ואת התווית שלי.
אני מביטה בו שוב,
במכשיר המוזר.
וכבר לא בוטחת בו, ובמה שאני רוצה למחוק.
לא בטוחה שאם אני אמחק את הזיכרון,
הסוויצ' במוח אכן יעשה.
אז רק סובבתי את המפתח בראש לכיוון השני,
ויצאתי החוצה מבלי לומר מילה.
גבשושית
הזיכרון שהייתי רוצה למחוק לגמרי מראשי הוא ללא ספק היום הראשון לתיכון.
התחלה לא מוצלחת.
הגעתי לבד לכיתה שכמעט כולן זרות לי.
הייתי מאד לחוצה, מאוכזבת מהכיתה, וכשהגיע זמן תפילה הדמעות יצאו לא שליטה.
כל הלחץ והבדידות (היחידה שישבה לגמרי לבד) וזה מול בנות חדשות.
כל כך התביישתי, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
אחרי התפילה הלכתי יחד עם המורה לרכזת כדי לעבור כיתה בהקדם האפשרי ושם עוד פעם דמעות…
מול 2 נשות צוות שאני לא מכירה…
רציתי לברוח ליסודי להתיישב בשולחן שלי בכיתה שאני כל כך מכירה עם הבנות שלמדתי איתן ביחד 8 שנים.
בסופו של דבר היום הזה נגמר, הייתה לי הסתגלות לא קלה (עברתי כיתה בסופו של דבר)
והיום ברוך ה' טוב לי שם. אבל תהיתי לעצמי לא פעם כמה טוב היה אם הייתי יכולה לדלג או פשוט לשכוח מהחוויה הכואבת ההיא.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
10 תגובות
@אוריה בואי נתחלף יום אחד בחיים שלנו
גבשושית (?יש סיבה לשם?? אני מנחשת…) יקרה.
אני מזה מזדהה עם הזיכרון שלך.. שראיתי את האתגר בדיוק חשבתי עלזה
על היום הראשון
ההוא שנכנסתי לכיתה ו…לא ההיתי אני.
הצגתי
ועכשיו אני מתחרטת.. וואי כמה שאני רוצה למחוק את היום הזה מהזיכרון שלי ומהזיכרון של כל הכיתה…
אמהלה- את פשוט מתוקה!! אל תדאגי כבר סלחו לך מזמן?
אוריה- ואוו מהממת אחת שפשוט סובבת ככה את המפתח! זה לא כזה קל…
גבשושית- אני חושבת שדווקא הזיכרון הזה בנה אותך!! תחשבי על זה…
אמאל'ה -אויש.. קורה להרבה..
אוריה – איך שמשהו כזה קטן ורחוק משפיע לאורך שנים..
גבשושית – מזדהה, זה נוראי!
קרה לי כשהייתי קטנה וחלשה..
רציתי לכתוב על זה ובסוף לא העזתי,
אצלי זה סיפור של יותר מארבע וחצי שנים..
אמאל'ה יקרה!
אני חושבת שכל ילד בגיל מסויים חטא בקטע הזה.
אוריה!
זה כזה נורא להרגיש שכל מה שאת עושה נהרס!
זה מרגיש נורא שאמא אומרת דבר כזה.
בשבילי את יוצלחתית ויש לך תגובות חמודות שלא הורסות כלום.
את מוצלחת רק כשאנשים מסתכלים עלינו בצורה מסוימת אנחנו מתנהגים על פייה.
לדוגמא: יש מישהי שחושבת שאני הזויה ליידה אני מתנהגת כמו הזויה,אי אפשר אחרת.ואני לא הזויה היא יכולה לחשוב כמה שהיא רוצה ולא אכפת לי שתכיר אותי כהזויה, שיבושם לה.
אני חושבת שאת צריכה פשוט להבין שזה לא את .נקודה. זה תווית ששמו לך ואת מתנהגת על פייה.
גבשושית שמחה בשבילך שאת נהנית, אפילו עם ההתחלה אייתה קשה.
אוריה מזל טוב! ??
אוריה אימלההה נגעת בי בול! הזדהות מטורפת! לא אמרו עליי שאני לא יוצלחית אבל משהו אחר כן אמרו וזה חרוט בי עד עכשיו למרות שאני לא כזאתי וזה סתם היה הגיל המאתגר שנתן בי את אותותיו. אימהות יקרות! תחשבו טוב טוב לפני שאתן מוציאות מילה מהפה! לא סתם נאמר "חיים ומוות ביד הלשון". עם מילים אפשר להרוס עולמות. וגם לצד השני, אפשר לבנות עולמות
אמאלה- חמודה שאת.
אני חושבת שזה קרה לרוב הבנות בצעירותן (איזה זקנות אנחנו?).לא שזה בסדר.. אבל זה עבר, את יודעת שזה לא בסדר ומתחרטת על זה- הכל בסדר! תמשיכי בחיים אל תחשבי על זה יותר מדי מאמי!
אוריה- וואו האמת שזה כאב לי. זה פוגע ובטח זה עולה לך הרבה פעמים, במיוחד כשקשה. חשוב שתביני שזה לא היה באשמתך- את בסה"כ באת לעזור לא להרוס. ה' רצה שזה ישבר- את לא אשמה בכלל. תביני את זה ותעלי מזה אל תתני חזה לייאש אותך ואל תאמיני לזה. מאמינה בך שיכולה לעשות טוב לעולם ויש הרבה מה ללמוד ממך!
גבשושית- כואב. ועצוב.
אבל שמחה לקרוא שבסוף הסתדר ואת בכיתה שאת רוצה וטוב לך:)
אוריה, גם לי היתה תקופה שהרגשתי ככה, ואז גיליתי שלא קראתי את המפה נכון,
סתם הרגשתי ככה בגלל משפטים שאמרו כדרך אגב ובלי מחשבה, ולקחתי אותם רציני וקשה…
לא אומרת לגבייך את אותו הדבר.
אבל ממליצה לנסות לבדוק…
ואימלה וגבשושית- אתן מתוקותתתתת?