משעממממם

אין מה לעשות

מהה – שהה – עהה – מממממממם לי!!!
את באה אלי בטענה, ותופסת אותי בדיוק באמצע שטיפת המטבח.
מיד המגב שבידי הופך לרמקול נייד, ואני מתחילה בהופעה שלא הייתה מביישת את גדולי הזמר החסידי (כמובן בתנאי שהם צרודים עד אימה או איבדו את החוש המוזיקלי שלהם לחלוטין), בקולי קולות, עד שהחלון הקטן שמעלי מאיים להתפוצץ.

– אמא – דיייי! בתי צועקת כדי להתגבר על שירת הצפרדעים שלי.
"טוב, ניסיתי לבדר אותך, לא הלך לי הפעם" אני אומרת ומנסה ליישר את האף העקום שבתי עושה, כדי שלא יתפס שם ונאלץ להיעזר חלילה בטובת המנתחים הפלסטיים למיניהם…
"אין לי מה לעשות!" היא מתריסה בפני, כאילו אני שרת התעסוקה שלא עושה את תפקידה בדיוק באמצע קמפיין הבחירות.
"לי דווקא יש מה לעשות חמודה! את מוזמנת להצטרף: האחיות הקטנות שלך עדיין לא התקלחו, יש המון כביסה לא מקופלת על השידה, אפשר לחתוך סלט לארוחת הערב, ואם את ממש רוצה – אני אפילו מסכימה שתשטפי כלים".
"מצחיק מאד" היא עונה לי "לא התכוונתי לעזרה. אני משועממת ורוצה לעשות משהו כיף".
"עכשיו לא החופש הגדול, אנחנו באמצע שנת הלימודים" אני מנסה לשכנע "את ה'כיפים' הגדולים נשמור לחופשה, וכרגע את יכולה לנסות להעסיק את עצמך ב'כיף' קטן. למשל לפטפט עם חברה, לשמוע מוזיקה, לעשות הליכה עם אחותך הגדולה, או סתם לשבת ולקרוא משהו נחמד".
"אין לי מה לקרוא! ואין לי סבלנות לחברות שלי עכשיו, ואין לי כח לצאת להליכה, ואין לי מה לעשות!"
– היא ממשיכה להתעקש.

ואני, האמת, מתחילה לאבד סבלנות. מה היא רוצה. מה? שאמציא את הגלגל? שאקטוף עבורה את הירח? שאשלח מונית ספיישל למיכל לויטין שתבוא לבדר את רוחה?!
אבל אני אמא, ואמא חייבת הרבה אורך רוח, ובעיקר כשמדובר בילדה שלה. אז אני נושמת עמוק ושואלת: "תגידי לי מאמא'לה, אולי יש לך רעיון למשהו שאת רוצה לעשות, ואני יכולה לעזור לך?".

כמובן התשובה שמתקבלת שלילית. אין לה מושג בכלל מה היא רוצה מעצמה.
ואנוכי – אנא אני באה…
אז בלית ברירה, לאחר שמוצו כל הרעיונות והאפשרויות שעלו על דעתי, ושיכולים לעלות על דעת כל בן-אנוש, במסגרת האפשרויות הקיימות, ודקה לפני שהרגשתי שאני מתחילה להוציא ענני עשן מהאוזניים, או לחילופין להתפוצץ, מיהרתי לארון התרופות, הוצאתי משם זוג אטמי-אוזניים, תחבתי אותם עמוק עמוק, כמעט עד עור התוף, וחזרתי למטבח להמשך שטיפת הרצפה, כשאני מכלה את זעמי על עצים ואבנים – דהיינו על לכלוכים סוררים.
כי ברוך ה' אני סתם אמא רגילה עם חיים די רגילים, ומטלות יומיומיות שחוזרות על עצמן פחות או יותר, ולא יכולה/ מסוגלת/ רוצה לפתור את כל בעיות היקום.
יש דברים שעל בתי הנפלאה לפתור בעצמה/ עם עצמה…
לא בכל דבר אמא צריכה לעזור.
למרות ובגלל כל האהבה שיש לי אליה.