סיפור ארוך, אבל שווה קריאה ?. מקווה שתבינו…
ואיך כולנו
משחקות במשחק החיים.
– – –
ריקי נכנסה לכיתה, משפשפת עיניים בעייפות.
כל הלילה היא לא ישנה. שוב זה קרה. שוב.
היא כבר לא יודעת מה לעשות. כל הלילה היא לא הצליחה להירדם, רק מהפחד…
מרחוק היא מבחינה בטובה צועדת לכיוונה, מחויכת.
"היי ריקי, מה קורה? איך היה שבת?"
היא מתנערת ומורחת במהירות חיוך ענק. "ב"ה טוב, כמו תמיד… איך לך?" היא מחזירה בשאלה. אצלה הכל טוב, כמובן, תמיד… רק אל תחפרי יותר מדי, בבקשה.
הן ממשיכות לדבר על הבוחן בדינים שמצפה להם,
מתלוננות בקול, נהנות.
תוך כדי שיחה היא מסתכלת על טובה, ורוצה לצרוח בפנים.
"בוחן בדינים? זה באמת מה שמעניין אותך עכשיו?… יש לך בכלל מושג מה עובר עלי? יש לך מושג מה היה אצלי בבית אתמול בלילה, מה קורה שם תמיד? ולמה שתביני, ילדת תפנוקים שכמוך. חיה בבית שמח, ברור שאת שמחה תמיד…"
היא רוצה לצרוח.
אבל במקום זה היא רק ממשיכה להתלונן ולהתבכיין עם טובה על הבוחן בדינים. ילדה רגילה, משחקת.
"אולי נגיד משהו למורה?"
– – –
"כן, לא יודעת אם זה יעזור…"
טובה מתיישבת בפתאומיות.
יש לה סחרחורת, היא לא מסוגלת לעמוד יותר—
שוב היא לא אכלה כל היום. רק בשבת הרשתה לעצמה קצת חלה עם סלט, וגם זה בקושי—
רותי צצה פתאום לידם.
"היי, מה קורה? למה אתן יושבות פה בצד? למדתן כבר לבוחן בדינים?"
רותי נמרצת כל כך, כמו תמיד, מלאה בחיוכים. לא פלא שהיא גם מוקפת חברות תמיד…
טובה מביטה בה בערפול, מותחת חיוך גדול ועונה בקול רגיל ושמח ש-'כן, בטח'.
רותי וריקי ממשיכות להתבאס ביחד, והיא נותנת לעצמה להתבונן בהן רגע מהצד.
שתיהן רזות כל כך, חטובות ויפות. החיים יפים.
רק היא תקועה עם השומן שלה, שכל פעם צץ במקום אחר. שקועה בדיאטות ושקילות, מרעיבה את עצמה, מתישה כל כך.
זהו, היא מרוקנת. מסוחררת.
ובאיזה אנרגיה רותי נכנסה, שמחה כל כך—
הן בחיים לא יצליחו להבין. ואף פעם לא יהיה להן מושג מה עובר עליה באמת. ילדה רגילה שכמותה, שחקנית.
– – –
"אז מה, נראה לך שבכל אופן נצליח?…"
רותי צוחקת. כופה על עצמה, שוב, בכוח, לצחוק.
אפילו שהיא רק רוצה לבכות. אפילו שנגמר לה האוויר. היא חייבת.
היא מסתכלת בשעון, וקופצת. היא עדיין לא בלעה את הכדור!
"וואי, צריכה לשירותים. קיצור – נראה כבר מה יהיה באמת…"
היא מצחקקת שוב, ורצה לתיק. משאירה מאחוריה את ריקי וטובה היושבת, ויוצאת, בשקט בשקט, מהכיתה.
רק מאחורי חדרי השירותים, אחרי שהשיעור התחיל וכולם סוף סוף נכנסו לכיתות, היא מעיזה להוציא את השקית.
לא רוצה שבנות יראו, לא רוצה שישאלו שאלות, שישפטו.
היא מוציאה את השקית מהר, לוקחת את הכדור, ומחזירה לתיק.
לוקחת לגימה, רק לבלוע מהר–
"היי רותי! מה את עושה כאן?"
היא קופצת, משתנקת, כמעט נחנקת באמצע הלגימה.
"אויש, הכל בסדר?…" תוך דקה מיכל לידה, עליזה.
"אנחנו צריכות לעוףףף לכיתה, המורה כבר מתחילה את הבוחן, והיא לא מקציבה לו הרבה זמן…" מיכל מתחילה 'לעוף' לכיוון הכיתה.
כן בטח, רותי חושבת לעצמה. ברור שאכפת לך מהבוחן בדינים. יש לך בכלל משהו אחר להתעסק בו? היית צריכה פעם להתמודד עם רגשות מתנדנדים? פגשת פעם כאב עמוק כזה, שלא משאיר לך אוויר לנשום? מצאת את עצמך פעם לא יוצאת מהמיטה שבוע, רק כי את לא מצליחה? את שמעת פעם את המילה 'אשפוז' ולא דווקא במחלקת ילדים?…
ברור שאכפת לך מבוחן, ברור שגם תקבלי בו 100%, כמו תמיד.
אני מודה, אני מקנאה בך. מקנאה בשלווה הפנימית שלך, בחיוך האמיתי, בשמחה.
נכון, זה נראה שגם אני צוחקת, מכריחה את עצמי בכוח. מזייפת חיוכים, עייפה מהצגות.
עוד ילדה רגילה, מוקפת, משחקת.
– – –
הן נכנסות לכיתה, הבוחן כבר מחכה על השולחן.
מיכל מתיישבת עליזה, מתחילה לענות לשאלות. ב"ה, הכל רץ.
'מה הדין אם מישהו שאין לו דעת מחזיק—?'
היא בוהה בשאלה רגע, לא מצליחה להמשיך לקרוא.
תמונות עולות לה לראש. היא כבר לא שם…
מוטי הקטן, אחיה החמוד והמתוק. המיוחד. חסר הדעת.
האח האהוב שלה, שהיא כל כך מתאמצת להסתיר.
היא מתבוננת סביבה. כולן רכונות מעל הדפים, חלקן עם עט רץ וחלקן כוססות אותו במצח מקומט.
היא ממהרת לרכון גם. מתבוננת שוב במבחן, בוהה בו, לא מרוכזת בעליל.
אחיה, היקר והאהוב, נשמה טהורה. אחיה, שהיא מתביישת בו כל כך…
ואף אחת כאן אף פעם לא תדע. היא החליטה כבר מזמן שהיא לא תשתף, כי הן ממילא לא יבינו. הן שקועות בסטיגמות, וממילא לא יוכלו להבין את ההתמודדות, הכאב והקושי.
אז בינתיים היא תמשיך, תמשיך להציג את הילדה השלווה, המחייכת.
אצלה הרי הכל טוב בחיים, לא?
היא סתם עוד ילדה רגילה. שחקנית מצטיינת.
– – –
המורה שפרה מתבוננת עליהן מקצה הכיתה.
כמה שהיא אוהבת את הזמנים השקטים האלה, שהיא יכולה להסתכל עליהן בשקט, על התלמידות הצעירות שלה.
היא עוברת בעיניה על כולן, מסתכלת שוב על ריקי השקטה והעדינה, עוברת על פני טובה החייכנית שיושבת לידה, נתקלת בפנים מלאות המרץ של רותי, ובסוף נעצרת בעיניה השלוות תמיד של מיכל.
היא מחייכת שוב.
נצלנה את הזמן, בנות, היא כמו רוצה לומר להן.
אתן עדיין ילדות, נערות סמינר משוחררות מעול ודאגות, שרק צריכות לשבת לעשות בוחן בדינים.
נצלנה את החיים היפים, אני שמחה כל כך לראות אותכן ככה, שמחות.
הלוואי שהייתי יכולה לחזור לימי הסמינר העליזים… היא נאנחת.
ונזכרת שוב במה שאמר בעלה אתמול בערב. נזכרת בילד החמוד שלה, ששוב חזר אתמול מאוחר. היא לא בטוחה שהיא רוצה לדעת היכן הוא בילה…
וכמה שהחיים דורשים. ומורכבים.
– – –
בצד יושבת ליאת. כן, היא, הילדה השקטה כל כך שיושבת בצד, בלתי-נראית.
שמוצאת את עצמה משועממת עד מוות בהפסקות, שכמהה כל כך לחיוך, למישהי שתראה אותה, שתדבר.
היא מרימה לרגע את הראש מהדף, ומסתכלת על כולן, מוקסמת.
אין להן מושג מה הן מפסידות. כי הן שקועות כל כך בעצמן, ובחיים שלהן. כל אחת בהצגה שלה.
אבל היא לא שופטת אותן, וגם לא מקנאה. היא יודעת שהיא לא יודעת, ומבינה שהיא לא מבינה.
וכן, היא גם מודעת עד כאב – לכמה זה מתיש, לטפח ולהשקיע במסכה שלך. כי היא גם היא מרכיבה אחת כזו, מסכה אטומה, שלווה ומחייכת.
ושוב, זה מדהים אותה מחדש,
איך
שכולנו
משחקות יחד במשחק החיים,
ובטוחות שאנחנו רוקדות סולו.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
80 תגובות
חיי.
יאאאיייי, איזה יפההה, אהבתי ממש!!
ואו ואו ואו
זה טוב, טוב מאוד, כלכך נכון, מדויק
אהבתי את המשפט החותם בטירוף
גרם לי להרהר עוד קצת
לנסות עוד קצת
לחשוב מה קורה אצל השניה
וברור שכולנו זייפנים
אפילו מומחים שבנו יודעים
לזהות את הזיוף גם אצל השני.
תודה.
שמחתי לשמוע :))
ו- וואו, אני מסכימה איתך לגמרי…
אבל בשביל זה צריך להיות באמת מומחים.
מנוסים בכאב, ובחיים.
איזה סיפור יפה! התרגשתי…
נכון, הוא עצוב ומדכא, אבל תכלס… כל הכבוד לנו! איכשהו חיות, איכשהו מושכות את הזמן… ולכל אחת מאיתנו מגיעה מדליה!
קצת אווילי לומר את זה.
ברור שעדיף שזה לא היה קורה. אבל גם פתרונות אין…
אלו החיים.
תודה!
נכון, גם אני לא אהבתי את זה שהוא כ"כ מדכא…
ובהתחלה באמת רציתי להוסיף שם עוד ילדה, ילדה שמחה, עם סיפור שמח. אבל אז הבנתי שעל זה לא צריך לכתוב, כי זה משהו שכולם רואים ויודעים.
ברגע שיש שמחה במשפחה, שמחה שלמה, כולן יודעות על זה, שמחות איתך.
ואני בחרתי לכתוב על הצד הנסתר של החיים, על המסכות…
לכן זה יצא סיפור קצת מדכא. אבל אמיתי.
ואת צודקת לגמרי עם המדליה! (ראה ערך כותרת :))
ולא, לא צריך פתרונות. כי אלו החיים, והם כ"כ יפים ככה.
עעאאאאעא אהבתי אתזה ממשששש, תודה לך!!
וגם מישומה זה היה לי מידי מוכר כל החברות האלו
ממש דומות לחברות שלי ולסיפור של כל אחת..
אבל ממש ממש מוכר, מוזר?
תודה!
אוצ'.
אני מאמינה שזה משהו שהרבה בנות בגילנו מתמודדות איתן…
לא כתבתי על קשיים נדירים. זה דברים שיכולים לקרות לכולנו, וסביבנו, הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות.
אז לא, זה לא מוזר בכלל, לצערי…
אמאלה…
אני עם דמעות,
אא…
מה זה היה?
את.. את פשוט כתבת את זה מדוייק.
כל כך אמיתי ונכון.
אייה.
כואב לי,
זה היה כזה יפה,
אלופה שכמותך?
אוצ'.
תודה, מהממת שאת ❤
אני… אני שמחה שגרמתי לך לכאוב ולהרגיש, עם זה היה כאב נכון. ואמיתי.
אוהבת אותך ❤
כאב של הזדהות עמוקה.
אהבתי! ממש נכון!
יש בנות שחושבות על בנות אחרות שהחיים שלהם תותים ומה הם מבינות בכלל וכו..
אני חושבת שלכולם יש נסיונות והחיים של כולנו לא תותים ב100%,
לכל בת יש סיפור חיים יוצא דופן!
אלופה (תרתי משמע;) כתבת ממש יפה את הרעיון, היה שווה לקרוא ?
תודה!
נכון… בדיוק בשביל זה פרסמתי את הסיפור הזה.
לכל אחת יש סיפור חיים שלם, שרק היא יודעת עליו…
ותודה לך, שוב :))
אעע.
אני צמרמורת- – –
אלופה, את… מאיפה לך, קודם כל, הרגישות הזו? המחשבה הזו? ה… הבגרות הזו?
ואיך היטבת לתאר, לספר, איך כולנו משחקים. תרתי משמע.
בטוחים שאנחנו רוקדים סולו… אמאלה!
ה… הדיוק הזה. האמת הזאת. הפוצעת.
גרמת לי לחשוב, תודה לך על זה.
משו רטוב מדגדג לי בקצה העין. לא, אלו לא דמעות. מה פתאום.
אפשר לשלוח לך חיבוק?
תני להן לצאת, ללא-דמעות. בבקשה.
תודה לך! ❤
הכל מגיע מהחיים, ומהמכות שחטפתי בדרך.
ומהרבה, הרבה התבוננות סביבי, והקשבה.
שמחה עם העליתי נקודות למחשבה… זה בדיוק הייתה המטרה :))
קודם כל את כותבת מהמם.
זה כלכך נכון ולמרות שזה היה קצת משעשע המהלך של הסיפור, זה די עצוב. אבל אלו החיים…
תודה.
אני שמחה לשמוע :))
וכן… חיים.
אאעע.
לא רוצה להגיד עוד שום דבר.
(ובבקשה,
אל תבנו לי עכשיו בניינים על הכמה מילים האומללות האלה שהצלחתי לפלוט.)
אל תדאגי, אני לא ?
אני רק שולחת לך ❤
ותודה, ריגשת אותי.
אעע.
"כולנו
משחקות יחד במשחק החיים,
ובטוחות שאנחנו רוקדות סולו"
וואו אמאלה!
כל אחת צריכה לזכור שגם לאחר יש נסיונות, לאף אחד אין חיים מושלמים.
החיים המושלמים הם דווקא האלה עם הנסיונות והנפילות
וכמובן, האמונה
וואו, כמה שהסכמתי עם המשפט האחרון בתגובה שלך.
ולגמרי, בשביל זה פרסמתי, תזכורת :))
תודה ❤
חבל שאין לי אומץ לצרוח
כי זו התגובה היחידה שאני אצליח להוציא ממני כרגע
חבל באמת.
תמצאי מקום שקט ותעשי את זה, ממליצה בחום :))
ו- תודה לך, ריגשת ❤
כל כך נכון
הזוי.. עד כמה שכל אחת בטוחה שכל החיים מסביבה קלים.
וכולן מחייכות, וחיות חיים טובים.
אבל האמת..
אעעעע
אוף
את תארת את זה בדיוק הזויי
אלופה אחתתת
זה מדהים
וכזה עצוב…
נכון… כמה שזה הזוי, נכון.
ותודה.
בום ללב!!
קודם כל את כשרוןןןן!!!
כתבת מהמם ברמות.
דבר שני וואו וואו, את נשמעת מדהימה ברמות?
רק מהקריאה של הסיפור הזה..
פשוט מסר מדהים וכל כך נכון.
הבנה שרק לאחרונה יצא לי להבין אותה במוחש.
לראות מקרוב איך כל אחת עוברת התמודדות,קשיים.
איך באמת לכל אחת יש את ה'פאקלע' שלה-את החבילה שלה.
וכמה שנראה לי,שרק אני המסכנה ולכולם החיים הכי קלים שיש,
זה לא נכון,כולם עוברות.
הבחירה שלי איך להסתכל על החבילה שלי.
אם לנסות לצמוח ממנה או ליפול.
בכל אופן סתם פילוסופיה שלי עכשיו, כתוצאה מהסיפור המיוחד הזה.תודה לך מהממת עליו,את באמת אלופה. והשארת אותי אם הרבה מחשבות, נראלי שאני יחזור עוד שוב לקרוא אותו?
והיה לי לגמרי לגמרי שווה קריאה.
תודה. תודה!
זה… כ"כ נכון.
והסכמתי לגמרי אם התובנה וההתפלספות שלך…
חבל שלא המשכת :))
ובטוחות שאנחנו רוקדות סולו- זה.
זה הכי זה.
כואב שזה נכון.
איה, שורף ליייי
זה כזה יפהפה.
אמיתי מדי מדי.
❤
תודה
וסליחה עם הכאבתי… מדי.
ואוו
איזה פוסט, אלופה שכמותך!!
אמהלה זה היה אדיר
ואת כותבת כלכך יפה
נגעת לי
צריכה לחשוב על זה
כל הכבוד על הפוסט
מעריכה ממש!!!
תודה לך!
שמחתי לשמוע ❤
מדליה ענקית מתמודדות גיבורות שאנחנו
אהבתי
❤
לגמרי!
(ראה ערך כותרת :))
ותודה.
יואוו
הוצאת לי את המילים מהפהההה
אני המוןןןןןןן יושבת ומדברת עם בנות
ולפעמים את מדברת עם בנות שאת יודעת שהן עוברות דברים…
ומשחקות לך…
ובא לך לצרוח בשבילןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן!!!!!!!!!!!!!
אין אבל עכשיו באמת בא לי לצרוחחחחחחחחחח
כתבת את זה מושלםםםםםםםםםם ואמיתייייי
וואו.
את נשמעת בת רגישה ברמות… אחת שמסתכלת ולומדת, ומבינה.
מהממת שאת ❤
תודה.
וואו אהבתי ממש
אני נשרפת מבפנים, יש לי דמעות בעיניים.
אני… שמחה עם הכאבתי קצת, ריגשתי במידה.
וסליחה עם זה היה יותר מדי.
אוהבת ❤
ואוו ואוו
הסיפור אמיתיי ומושלם כל כך
ממש ממריץ אותי להיות יותר אכפתיתת
וואו.
שינית לי חשיבה לגמרי
אני לא מוצאת לומר.. אני עכשיו פתאום חושבת אחרת על.. כולן
תודה לך❣
טובה… כמה שאני אוהבת אותה.
אני מקווה שיש לפחות אדם אחד שרואה אותך בלי המסכה. שיודע.
את מדהימה, ואני שמחה עם עזרתי לשנות חשיבה…
זה בדיוק היתה המטרה.
ותודה לך, התגובה שלך ריגשה אותי… יותר מכולן.
שאלוקים ישלח לך כוח, אהובה שלי ❤
מדהיםםם!
בדיוק בשבת בלילה, שבכיתי, חשבתי לעצמי איזו בדיחה זאת לבוא לכיתה ביום ראשון ולשחק שהכל בסדר.
אוצ'.
כן… הסיפור הזה נכתב, בדיוק בזמן כזה.
מזדהה…
ותודה ❤
צמרמורת., ושוב המילים נעלמות,
ורק בראש המחשבות רצות ורצות, כמו מבקשות לברוח, לשכוח.
את מוכשרת, את יודעת?
תודה על הפוסט, לייק ענק.
צמרמורת., ושוב המילים נעלמות,
ורק בראש המחשבות רצות ורצות, כמו מבקשות לברוח, לשכוח.
את מוכשרת, את יודעת?
תודה על הפוסט, לייק ענק.
צמרמורת., ושוב המילים נעלמות,
ורק בראש המחשבות רצות ורצות, כמו מבקשות לברוח, לשכוח.
את מוכשרת, את יודעת?
תודה על הפוסט, לייק ענק.
תודה…
תודה לך!
מרגשת ❤
וואו… אני….
בלי מילים.
נקודה.
סוף.
זה יפהפה!!!!!
הכתיבה שלך חלקה וזורמת, נוגעת ברגישות בפצעים כואבים, סוחפת מרשימה ו…..
אני פשוט ללא מילים….
תני לי זמן לעכל…..
הצלחות!!!!!
אוהבת!
תודה.
אני חסרת מילים מול התגובה;)
ו-תודה שוב, באמת!
אני שמחה כל כך לשמוע שזה נגע בך.
אוהבת ❤
ואואו
את מוכשרת שאין דברים כאלה
היטבת להגדיר מה שנקרא;)
כולנו משחקות, כולנו שופטות
הגיע הזמן להפסיק עם שניהם
תודה!
אכן…
והלוואי שנזכה ❤
אלופה שאת!!!
זה סיפור כל כך נכון ויפה, למרות שהוא מלא במסיכות מאיימות לפעמים.
תודה!
ו-תגלגלי למעלה, לתגובה שלי לתגובתה של מישל…
אני גם חשבתי להוסיף מסכות מחייכות יותר, מאיימות פחות.
כי הן גם קיימות בחיים, וגם אותן יש.
עד שהבנתי – שעל המסכות ההן אין צורך לכתוב.
כי הן לא מסכות. הן פשוט גלויות לעין כל.
אאא הצילו.
את משקפת בקטע מלחיץ. ומוכשרת באותו קטע מלחיץ.
אגב שזה ממש הזכיר לי אתזה..
https://shutafotbaderech.co.il/membership/%d7%9e%d7%a9%d7%97%d7%a7-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/
אוצ'.
תודה ❤
ו-זה אחד הפוסטים המרגשים שקראתי.
אבל אני רואה שכבר הגבתי לך שם… אז אין צורך שוב 😉
וואו… איזה סיפור מדהים שזה ואיזה בנאדם מיוחד שאת!
אני כאילו… לא ממש יודעת איך להגיב על דבר כזה…?
זה שונה מאד ממה שהתרגלתי לקרוא ולראות כאן… הסיפור הזה הוא חשוב כל כך ונכון כל כך… אני מקווה, כי לפעמים גם אני כזאת קטנונית ומשווה בין הניסיונות שלי לניסיונות של שאר האנשים שנראה שאצלם החיים מרוחים בדבש וזה מכעיס כל כך… הלוואי שמשהו קטן ישתנה אצלי בחשיבה בעקבות זה.
תודה!!!
תודה… הגזמתן קצת עם המחמאות ;))
למה זה שונה? את מכתוונת בקטע של שירים?…
כי אם כן – אני שמחה להתחיל משהו חדש 😉
תודה.
(ו-זה אנושי, להשוות מדי פעם, ולהיות קטנוניים לפעמים.
החוכמה זה לתפוס את עצמנו, לעצור, לזכור שכמו שאחרים לא יודעים עלינו כלום – ככה אנחנו לא יודעות עליהן).
ו-מקווה גם… הלוואי אמן, שנזכה ❤
ואעעעעע
מה
זה
היה
?
סיפור.
ושמחה לשמוע שזה ריגש אותך ❤
וואו כל כך יפה!!!
יואו תקשיבי את.. את.. אין לי מילים.
אמיתי.
הכישרון פה נובע ונובע.. העברת את זה בצורה כל כך יפה..
את פשוט כישרון מהלך!
תודה!!!
איזה חמודה שאת :))
וואו זה היה מהמם!!!
ומסר אדירר!!!
ווואו את אלופה כמה שזה אמיתי ונכוןן
בא לי לבכותת
וואוו!!
את כותבת מהמם ורגישה ברמות אחרות
ו… את צודקת. כל כך צודקת.
זה היה יפה, והתחברתי לסוף, עם הסולו, כי זה מתאר מדויק ממש!
נ.ב.
יש גם קשיים ואתגרים שהם פחות דרמטיים מאלו שמתוארים בסיפור, וגם הם ניסיונות. אז גם אם בת באמת נראית שהכל שמח וטוב לה ובאמת- כמעט הכל שמח וטוב לה, זה עדיין לא אומר שהאתגרים הקטנים שלה, הם לא אתגרים…
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
תודה!
נ.ב.
אני מסכימה איתך לגמרי.
אני ח"ו לא ממעיטה באתגרים הקטנים של החיים, וברור שהם גם מאתגרים מאד.
אבל על האתגרים מהסוג הזה בד"כ ידברו יותר, יכתבו יותר, יש יותר מודעות, ו- ישתפו יותר…
על הדברים שכתבתי כאן – פחות ישתפו. פחות ידעו.
ובחרתי לכתוב על הצדדים היותר נסתרים של החיים, על מסכות…
נשארתי ללא מילים
❤
היי קודם כל את מאד מוכשרת ולגמרי יש לך אתזה.
זה היה מדוייק כמעט לגמרי
כי בסוף כתבת משפט שנראה לי התכוונת בו שכל אחת משחקת אותה וחושבת שרק היא ככה..
אבל לא, אני לא חושבת שאני המתמודדת היחידה או שלי הכי קשה מכולם ממש לא!
אני בטוחה שכל אדם שאני רואה אפילו סתם ברחוב ישלו לב עם רגשות ומוח עם מחשבות וחיים מאתגרים
ואני תמיד יודעת שלכולם לפעמים קשה ולא הכל הולך
זה ברור.
תודה :))
וואו, את מדהימה!
האמת – שגם אני חושבת כמוך, ולכן ישבתי לכתוב את הפוסט הזה.
אבל אני חושבת שזה לא ברור מאליו (נזכרת בעצמי הקטנה – לא תמיד זה היה כ"כ ברור לי…)
אז תדעי שיש לך את היכולת וזה מדהים.
תזכרי תמיד להשתמש בה, לטובה…
בין הפוסטים הכי יפים באתר הזה
עם מסר חזק וברור וכל כך נכון
אהבתי
ועדיין יש לי הסתייגות קטנה, כל מה שתיארת פה זה קשיים גדולים יחסית, גם ילדה שהקושי שלה הוא שהיא רבה עם אמא שלה כל הזמן זה עדיין התמודדות
וואו, תודה! ❤
לגמרי!
(תסתכלי על התגובה לתגובה של שרהל'ה…)
אני לא ממעיטה ח"ו בשום התמודדות שהיא, וכל התמודדות מצריכה כוחות, וכמובן שזה לא קל!
ההבדל הוא שבת שרבה עם אמא שלה – בד"כ (ואני מדגישה – לא תמיד…) תרגיש יותר בנוח לשתף את זה עם אחרות, לכתוב / לדבר על זה, לעומת בת שמתמודדת עם (חלק) מהמקרים שכתבתי כאן.
לכן בחרתי לכתוב על זה. כדי שבת שכן מתמודדת – תדע שזה קיים. וזה נמצא, והיא ממש לא היחידה…
ולכולנו קשה לחיות עם מסכה בסופו של דבר, לא משנה איזה גודל של קושי היא מסתירה.
ומי אנחנו שנחליט, בכלל, מה 'גדול' ומה 'קטן'?…
אוהבת, ומעריכה, את כולכן ❤
אךךךך
זה נתן לי סטירה
ועוד סטירה
ושוב
במהלך הקריאה
אוך זה כואב
וככ נכוןן אמהלה
את כותבת ממש יפהה
אולי זה ייתן לי קצת להבין את החברות שלי…
להזכר שתכלס כולן משחקות ולא רק אני..
וגם קצת לסטור לעצמי על כל המשחק המכוער שלי, כמה אני משקרת ומשנה מהאמת…
שקרנית שכמוני
#אחת שחיה (בסרט) במשחק החיים
קראתי את זה כבר 4 פעמים, כמה שזה חזק, וכואב.
אלופה את אלופהה.
הצלחת לדייק כלכך איך שכולנו משחקות במשחק החיים, ובטוחות שאנחנו רוקדות סולו. אאוצ'.
זה עוצמתי בטירוף.
תודה. תודה. תודה.
ב"ה
אלופה את פשוט אלופה!!!!
וואו.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל..
קודם כל הכתיבה שלך!
וואו לא חשבתי שאני ככ אהנה מלקרוא סיפור!!
הכתיבה עצמה ככ קולחת ומעניינת!
והתוכן..
האמת שהגעתי אלייך כי מישהי הגיבה לי על פוסט שלי תגובה עם קישור לפוסט שלך ואמרה שזה שמה שכתבתי דומה למה שאת כתבת אז הסתקרנתי מי עוד מדברת(כותבת;)על מסכות החיים ובאתי:)
אין לך מושג כמה את צודקת וזה עשה בי המון הסיפור שלך.
אני אישית מאוד דוגלת בשיתוף ובאי עטיית מסכות(זה גובה מחיר כבד מאוד אבל אני משלמת אותו ברצון)
אבל מה לעשות שגם אני שבוי'ה לקנאה ותחושות שאני הפגומה היחידה והחיים של כולן מושלמים..
ידעתי שזה לא נכון אבל בגלל שאני לא עוטה מסכות(רוב הזמן)אז אני רואה רק את הלכלוך של עצמי וזה קשה..
אני מלאת תפילה(ומנסה לפעול להגשמתה עד כמה שביכולתי)שיבוא יום ונוריד את המסכות(ולא רק של הקורונה..)כי אף אחד לא מושלם אז למה שלא נהי'ה לא-מושלמים כולנו יחד?
(כמובן שנשתדל לתקן את עצמנו עד כמה שניתן אבל המצב כרגע הוא שעסוקים יותר בהסתרה מאשר בתיקון..)
תודה לך אלופה על הפוסט הזה!!
מה זה? איך פיספסתי את הפוסט הזה??
כזה נכון. אשתדל לקחת לתשומת ליבי