מיוחדת במינה/1

נעים להכיר: מלכי, דבורי ומיכל

בית משפחת כהן
"די! נמאס לי! אף אחד לא מבין אותי!" הדלת נטרקה בחוזקה והיא נשכבה בתסכול על מיטתה, נותנת לדמעותיה לזלוג בחופשיות. היא לא התכוונה להתחצף. גם בכלל לא רצתה לצעוק. אבל מה תעשה ששוב אמא שלה מונעת ממנה לצאת עם חברות? כמה היא יכולה להבליג ולקבל כל הגבלה בשתיקה? היא כבר לא ילדה קטנה! כיתה י"א זה גיל מספיק בוגר בשביל להחליט בעצמה מה מתאים ומה לא.
היא שומעת את הדלת נפתחת בשתיקה, מנחשת שזו גולדי, אחותה הצעירה ממנה בשלוש שנים ושותפתה לחדר. כזו טובה ומתחשבת ומתמודדת יפה עם מצבי הרוח המשתנים שלה. או כפי שההורים שלה מכנים זאת – "המתבגרת".
-"מלכי, אפשר…"
– "חיים?!" הופתעה לראות את אחיה בן ה-8. "קיבלת רשות להיכנס לכאן?!" שאלה בתרעומת.
– "מלכי, אני רק…"
– "לא רוצה לשמוע אותך!" קטעה אותו האחות הבכורה והוא יצא בבכי ובבהלה. שוב הופיעו בעיניה הדמעות 'אוף, למה אני כל כך רעה?? מה הוא אשם בזה שאמא לא מבינה אותי? מה יהיה איתי???'
בית משפחת לוי
"אחד, שתיים, שלוש, ארבע. שיא!"
"מה שיא? אני כבר הגעתי לשלב שש במשחק!"
"איזה שלב ואיזה משחק? יש לי ארבע חצ'קונים בו זמנית! זה לא שיא?" עיניים מתעגלות בהפתעה. "מאחלת לך שלא תשברי את השיא הזה." "אמן!!!" בחיוך מרוצה נכנסה למטבח. "מה יש לאכול?" "דבורי, טוב שבאת. אני מוכרחה לצאת כבר לשיעור. תחממי בבקשה את האוכל משבת ותתני לילדים, בסדר?" "בטח, אמא, זה כיף למלא את מקומך!" נענתה בקריצה וניגשה למלא אחר ההוראות.
"כמה טוב כשאת בבית." כך חני בת ה-13. "את מוסיפה כל כך הרבה חיות ושמחה." "מה הפלא? גם אני שמחה להיות בבית… תאמיני לי, אחרי שמתחילים ללמוד בארץ, מתחילים להעריך כל רגע שנמצאים בבית. רק בשביל זה -זה שווה." "את תמיד מוצאת את הטוב שבכל דבר, אה?" "תמיד? הלוואי…" היא כבשה אנחה. ממשיכה לחייך בחיוכה התמידי, אף שברגע זה הרגישה שהיא מזייפת משהו…

בית משפחת מזרחי
"מיכל, בואי לאכול כבר, כולם מחכים." "נו או…" "אמאאא היא שוב מתפללת כמו שרה אימנו. אנחנו רעבים! אפשר להתחיל לאכול?" "מה פתאום?! ממתי אנחנו אוכלים בלי אחד מבני המשפחה?? מיכל, מתי תפסיקי עם הצדקנות הזאת? לפחות לא על חשבון המשפחה…"
הסידור נסגר ומיכל מתיישבת עם בני משפחתה בשתיקה. "סוף-סוף." נפלטת מכולם אנחת רווחה. אסנת לא מסתפקת בכך ושולחת בעיטה קטנה מתחת לשולחן אל עבר אחותה הקטנה ממנה בשנתיים. "מה יש?" שואלת מיכל מיתממת. "מה יש?" מחקה אותה אחותה הגדולה. "את לא רואה שהמשפחה שלך סובלת, אה? לפחות תתנצלי!" "אסנת, די." משתיקה אותה אימם.
"מה די? מה די? מה שווה להתפלל שלוש תפילות ביום, ללכת להתוועדויות, ללמוד כל היום כשזה בא על חשבון המשפחה, הבית? אה? ומה עם אהבת ישראל, כיבוד הורים? את זה לא מלמדים אתכן?" "בסדר, בסדר. אני אשטוף כלים היום, טוב?" "נו, נו.. לבינתיים זה טוב.." מפטירה האחות, מתעלמת מדמעה המבצבצת בעיני אחותה.