מחכה לתגובות שלכםם

נגד, בעד, ואין הסכמה.
שחור, לבן ואין אפור.
מלחמה וקרבות ואין מנצח.

היא מסתכלת מהחלון, עוקבת במבטה אחרי הקרב והלב שלה שותת דם.
אם רק הייתה יכולה היא הייתה קמה, יוצאת לרחובה של עיר ומקימה זעקה.
אם רק הייתה יכולה היא הייתה עומדת, משתיקה צהלות קרב ובכי ודמעות.
אבל היא נשארת לעמוד שם, צופה מהצד, שולחת תפילה לשלום.

ושני הצדדים ממשיכים להתעקש, נלחמים על דעתם וכבודם, מותירים אחריהם שדה מוקשים
טעון.

וביום הקדוש בשנה, בזמן כשכולם עטופים בטליתות, נושאים תפילה ליושב במרומים.
בזמן הזה הגיעה המלחמה לשיאה וקולות הבכי וצווחות המלחמה העפילו למעלה, התגברו על
התפילות, השתיקו תחינות.

שנים עשר ימים אחרי זה, היום השמח בשנה, יום שמחת תורה.
והלילה מגיע והרגליים רוקדות והלב שר.
והלילה עובר ומגיע בוקר, והרגליים נסות והלב בוכה.
כי "באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך".
והקורבן העצום עולה בסערה, מלווה בקולות בכי ותוגה.
ועוד עשרות אנשים ונשים וילדים שנחטפים לארץ ניכר.

והיא מסתכלת מהחלון, עוקבת במבטה אחרי האבל, החורבן והלב שלה שותת דם.
ואז היא קמה, יוצאת לרחובה של עיר ומקימה זעקה.
ואז היא נעמדת, משתיקה את קריאות הזעזוע, הכאב וההלם.
והזעקה שלה עולה ומתנשאת ונשמעת למרחקים.

למה ישנו??,
למה עצמנו עיניים מאמת שזועקת??.
על מה רבנו ובכינו וכעסנו??.
על מה ולמה??

ואז הם קמים, נענים לזעקה.
משאירים מחלוקת מאחור, משתיקים קרב,
מתאחדים.
כי גם אם שכחנו, אחים אנחנו,
ואחים, גם כשהם רבים, הם אוהבים.
—–
אני חייבת לומר שאת הקטע הזה כתבתי בתחילת המלחמה ועד עכשיו הוא שכב זנוח, לא היה לא מספיק אומץ לשתף אותו;)
בסוף אזרתי אומץ ושלחתי קטע אחר שכתבתי והתגובות המהממות שלכם שם נתנו לי את האומץ לשתף בעוד משהו;)
תודה שותפות!!