מה שרואים משם לא רואים מכאן // סיפור

שניה לפני שאת קוראת- שימי לב! עלייך לאחוז ראש בשעת הקריאה, ואם לאו כנראה תצטרכי לקרוא את זה כמה וכמה פעמים…

נבו הלך ברחוב הראשי. על יד הבניין של המשרדים. יואו איזה גובה! בטח יש שם עשרות קומות! מעניין כמה מעליות צריך לבניין כז- –
הוא הרגיש משהו כבד נופל עליו והוא כורע תחתיו. למשהו הזה יש חום גוף.. ודופק.. זה.. בן אדם!
הוא נחלץ ממתחת לאיש המעולף וניסה להיזכר בקורס עזרה ראשונה, הוא השכיב את האדם על המדרכה, ליד האיש היה זרוק ארטיק לימון מסכן, לפתע הוא הבחין שהאדם מדמם מראשו. הוא צריך להזמין דחוף אמבולנס.

כבר 11 וחמישה! הוא מאחר!
יובל צעד בצעדים מהירים למקום הפגישה. הוא התקרב למבנה והצליח לראות שמעבר לדלת המסתובבת של הבניין, המעלית היחידה שמתופעלת כרגע, בגלל השיפוצים בבניין, נפתחת, מתמלאת אנשים ומתחילה להיסגר..
אוי לא! עכשיו האיחור שלו לא יהיה רק איחור קל. הוא החליט שהוא ישיג את המעלית ויהי מה. הדבר היחיד שמפריד בינו לבין השגתו את המעלית, זו הדלת המסתובבת שבכניסה.
הוא שינס מותניו ופתח בריצה מטורפת אל המעלית, דוחף את הדלת בחוזקה, אולי בחוזקה מדי – הוא חושב אחר כך, טס לכיוון המעלית, שולח את ידו אל הדלת הפונה להיסגר ודוחף אותה במאמץ. פיווו הוא הצליח, האו חושב כשהדלת נסגרת למול עיניו, ככה אפשר להתחיל את היום.

ככה מסיימים משמרת כמו שצריך. חשב ירמי, תוך שהוא מלקק בהנאה ארטיק לימון שקנה במזנון של מקום עבודתו כמאבטח. הוא ממשש את כיסו, נזכר. אוקי, הנשק במקום, הברטה המתוקה שלו. מזל שלא קרה לו מה שהיה אתמול, כששכח את האקדח במקרר של הארטיקים, הבוס שלו יהרוג אותו שוב, ואין לו מספיק נשמות בשביל זה.
ירמי התקדם לכיוון הדלת של הבניין, המסתובבת, וצעד לעברה, מתענג על הארטיק. בוווום!!!
הוא הרגיש חבטה עזה בראשו, הכרתו נלקחה ממנו, והוא הועף על נבו המסכן שרק חשב על מספר המעליות בבניין….

הוא הקיש על הדלת בהיסוס. חריקה של פתיחה.
"הו! שלום! יובל, נכון? היכנס"
הוא נכנס במבוכה. האיש קורא לו להביט בנוף הנשקף מבעד לחלון בקומה ה-99. למולו התגלה נוף אורבני מרהיב, לפתע הנוף נצבע בכתמי אדום זוהרים מהבהבים, והוא שמע קול דקיק של סירנה.
הוא חשב ברוגזה- למה למען השם האמבולנס הזה חייב היה לכער את הנוף המקסים הזה?!