מאחורי הקלעים/1

זוג או פרד

דמיינו לעצמיכן ריבוע גדול.
באיזו פינה הייתן משבצות את עצמיכן?
אני חושבת שאני בזווית הקהה שמחוצה לו.
מתי הפנמתי שזה המקום ששייך לי?
נגיד כשהגעתי לתיכון.

תיכון חדש. המון פרצופים מעניינים, תיקים ממותגים משלל חברות מובילות, גרב אפורה לרוב ותלבושת אחידה שמחייבת בין אם את יפה איתה ובין אם לא.
אתן מכירות את התחושה של התקווה? מין ניצוץ קטן שנדלק בפנים ומתחיל לנדנד ולצפות לשינוי.
יש כאן כל כך הרבה בנות שמסקרן אותי כבר להכיר ומי יודע אולי אחת מהן תהיה "החברה הכי טובה שלי" שאצא איתה לכל הקניות והבילויים, נעשה שחנשים עד אמצע הלילה, יהיה לנו את הפינה החמודה שלנו בדשא הגדול, היא תרגיש אצלי בבית וכמובן שגם אני אצלה, ממש כמו אחות. נלמד למבחנים, נצא ביחד למבצעים, נשב יחד בכיתה ו..
אופס, בטוחה?
כי כרגע נתפסו כבר כל המקומות ואני מוצאת את עצמי בשולחן הראשון מתחת לאף של המורה. ולבד.
"בטח עוד מעט תכנס איזו מאחרת כרונית" אני מנחמת את עצמי ומשתדלת לא להתכווץ מתחושת הכישלון שמנסה לחנוק לי את הגרון ולפגום בהתחלה שלה כל כך חיכיתי.
לחכות? כנראה שזו פעולה שלא נגמרת בחצי שעה הראשונה של היום. בכל פתיחת דלת הזדקפתי במהירות מגלה שזאת שוב הודעה מהמזכירות. ולחרדתי הרבה אני מגלה את עצמי בדד.
ובדקתי ברשימה, אין עוד תלמידה חדשה שיכולה להופיע. כולן כאן.

כאן ביחד. בפטפוטים בהקראת שמות. בעבודה בזוגות. בלהלוות את המחק שנעלם ובהתכתבויות על השולחן. המורות שומרות עלי שלא אסתובב ולאו דווקא כי חוששות שהצוואר שלי יתפס. הן מנצלות את היכולת לגרום לפחות לאחת לשבת מולן ולהקשיב.
וכשיש עבודה? אז הן מלאות נכונות לדחוף אותי לשולחן של זוג ומבטיחות ששלישיה זה נהדר למרות המבטים האטומים והחיוך המאולץ ששולחות לי הזוג המארח.
לארח אמרנו? עוד בחודש הראשון קפצו עלי האחים הקטנים בהתרגשות מתי אביא כבר חברות מהתיכון החדש. וגם אמא רמזה בעדינות שהבית שלנו פתוח לארח בכיף את החברות שבטח יש לי.
בטח. לא נעים לי לאכזב אז אני שותקת.
מהרהרת בעצבות שלא יהא לי את מי.

מי אמר חֶבְרָה. ולא קיבל? אני.