לראות אור

מבחוץ נראית טוב

מתאים שזה היה ביום גשום ואפור.

לאחרונה יוצא לי לומר את זה הרבה,
אבל הפעם זה באמת היה יום שחור.
צבעי הקשת נעלמו ונותרתי מדוכאת, עזובת שמחה ורק רוצה לצאת. להשתחרר.
לנוע ולהניע את גלגלי המוח למחוזות טובים יותר.
זה פשוט לא היה שם.
הייתי שלילית ופסימית, בלי שמץ של ענווה ומבחוץ, אני נראית כל כך טובה.
לא רוצה לשחק לעצמי, אודישנים בטוח הייתי עוברת הרי קטן עלי להיכנס לדמות ולראות באיזה סרט היא שורדת.
ומה כשזה אמיתי? זהו?
אז אני בוכה ושוב חוזרת לטחון את עצמי על הטוב והפחות,
על תכונות וכשרונות,
ועל כל החיים שתלויים במוזות של שמחה ועצב ואיך הם מתערבבים יחד?
על האמת ושקר שמתבלבלים בלי פחד
ואני שוב נופלת ושוב,
עייף לי מכדי להבין למה אני עומדת במקום וסביבי הכל מסתובב כשזה מרגיש בכלל לא חשוב.

וזהו.
מחכה לגדול.
מחכה לעבור.
מחכה לראות אור.