סיפור חיי
היא הייתה ילדה שקטה. ביישנית. שישבה בפעילויות בצד, והקשיבה.
אף פעם היא לא הבינה, הילדה, את הבנות המופרעות שנהנו להשתולל וכאילו הגיעו לפעילות רק כדי לעבור על דברי המפקדות.
היא ישבה בצד, ורק הקשיבה בעיניים גדולות. לא פתחה את הפה ולא אמרה כלום.
שנה חלפה. ועוד שנה. והילדוּת התנדפה לה כאילו לא הייתה.
אבל הילדה, שכבר הפכה לנערה, נשארה עם חור בלב שכל הפלסטרים שניסתה להניח עליו נשטפו להם בזרם הדם.
אפס.
חמש.
ארבע.
חמש.
שלוש.
שלוש.
אצבעות רוטטות. כל אחת עברה את זה מתישהו בחייה. אני בולעת רוק. ללחוץ על המקש? להתקשר?
המסך כבה. אני לוחצת על המקש שוב כדי להאיר אותו, וכמעט מכריחה את עצמי לעשות את הצעד הבא ולהצמיד את הפלאפון לאוזן.
"הלו?" מהצד השני של הקו. גוש חוסם של צמר גפן דחוס עומד לי בגרון, מפריע לי לדבר.
"שלום חני." הקול שלי רועד. מקווה שהיא לא תשים לב. "אני… לא יודעת אם את מכירה אותי. קוראים לי קיווי." (איך אני אמורה להמשיך?)
"קיווי? בטח שאני זוכרת אותך!" היא לא שמה לב שנתקעתי. חשבה שעצרתי בכוונה. "זוכרת אותך מהסניף. היית חיילת כזו מתוקה."
בום.
חני לא הייתה מפקדת שלי אף פעם. היא הייתה קצינה כשהייתי בכיתה ה'.
והיא.
זוכרת.
אותי.
איך, למען ה'?
אף פעם לא השתוללתי. אף פעם לא היה צורך לקרוא לי לשיחה. אף פעם לא הייתי בשורה הראשונה במסדר. אף פעם לא הייתי המצטיינת, כי המפקדות פשוט שכחו מקיומי. אולי הן פשוט לא ראו אותי כשהן רצו לבחור מישהי, כי תמיד עמדתי בין האחרונות. אף פעם (בזה אני בטוחה) לא דיברו עליי באסיפת מפקדות.
והיא.
זוכרת.
אותי.
איך?
היא מיוחדת, המשפיעה שלי.
זכרה גם אותי, בלי שום סיבה.
לקחתי את זה לתשומת לבי.
אז למפקדות שביננו (שאני אחת מהן:):
א. תנו קצת יחס לחיילות שלכן גם מעבר לשעות הפעילות. הקשר אתכן יקר להן מאוד.
אפילו 'מה נשמע?' לבבי כשאתן פוגשות אותן ברחוב. כן, גם לחניכות שלכן לשעבר, ואולי אפילו במיוחד להן. כשאתן עומדות לידן במסדר, תשלחו להן איזו קריצה. תצ'פרו אותן מדי פעם ב'לייק' קטן כשהן צועקות את הפסוקים בקולי קולות. חיוך מדי פעם, אפילו מבט.
ב. החיילות ה'שקטות' האלו, השקופות, אתן לא יודעות כמה אנרגיה מסתתרת בהן.
שנים של שקט הציבו אותן במרחב יציב, 'אזור נוחות', בָשקט שלהן. אל תפגעו או תתייאשו מהתגובות הקרירות-טיפה שלהן. באמת-באמת הן רוצות להיות חלק אינטגרלי (ככה אומרים, כן?) מהחברה. שיחה קטנה של 'מה שלומך?', ו'איך היה היום בבית הספר?' יכולות לחולל פלאים בנשמתן. פלאים שאולי אפילו לא תראו אותם, אבל תהיו בטוחות שהם קורים.
תגידו להן אפילו 'שמתי לב שאת לא קופצת בפסוקים במסדר. אני רוצה שכן תקפצי.' אולי הן לא ירצו, אבל תדעו שהן מרגישות שרואים אותן, סוף כל סוף, כי לא רואים אותן בשום מקום. לא בבית הספר ולא בחברה. וזה עצוב.
אם יצא משהו מהפוסט הזה ואיזשהו שינוי יתחולל, והיה זה שכרי על שתים עשרה שנים של שקט. של שתיקה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
15 תגובות
את מרשה לי לבכות?
בתור אחת שתמיד רצתה להיות באמצע בפעילות ואיכשהו נדחפה לצד
יכול להיות ששנה הבאה אני יהיה (לא בטוח)
אז אני ישים לב, תודה קווי
בלי קשר מזכירה לי את המפקדת שלי מאחד הקעמפים וואו שהיא פשוט מלכה כל פעם שאני רואה אותה איפשהו לא משנה הכמעט עשרות שנים שעברות(קצת פחות אבל הרבה) היא היתה ועדיין באה אלי עם חיוך ענק וחיבוק ענק כזה וזוכרת את השם שלי ממש מחממת את הלב (היא היתה הרבה שנים מפקדת ככה שהיו לה מלא חיילות ועדיין) היום אני גם מנסה ככה כמובן שלא מצליחה כמוה אין עליכם אלה שבאמת זוכרות ונותנות לבת את ההרגשה שהיא החיילת היחידה שלכם
הלוואי עליי, מפקדת כזו. הייתה לי, בצבאות ה', מפקדת מהממת וכל כך רגישה, אבל בסוף שנה, אני באמת לא מבינה איך, היא התעלמה מכל הקבוצה שלנו. עמדתי לידה, ומצדה היינו כמו כל שאר החיילות. עד היום אני לא מבינה איך היא עשתה את זה.
ואווו ממש גרמת לי לדמעות!
כל צודקת וזה פוסט חשובב!!
וואו קיויי תודה אהובה
זה פוסט כ"כ חשוב. תודה שהעלית למודעות!
זכיתי להדריך מספר שנים ב"ה, אבל רק השנה תפסתי באמת את משמעות התפקיד שלי. אפילו שאני בחיים לא הייתי הבת שתיארת אלא ההיפך, זאת הפעילה מאד מאד עדיין תמיד כמהתי ליחס מהמפקדת, מהמדריכה- משהו מעבר ליחס שנותנים לי כ"החיילת מספר 1", תמיד הייתי זאת הממושמעת אבל עם האנרגיות זאתי שצועקת במסדר אבל גם מקשיבה לקצינה:)
ופתאום השנה נפל לי האסימון שזאת אני עכשיו בתפקיד המדריכה- בתפקיד שתמיד נשאתי עליו עיניים מעריצות. וכמו שאני ציפתי כ"כ ליחס, ל"מה נשמע", למבט או קריצה ככה גם החיילות החסידות שלי מצפות לזה.
וזה שינה את כל החשיבה והיחס.
וכן, הגיע כמובן ההודעה עם הבקשה "את יכולה להיות משפיעה שלי" ואף שהדחף הראשוני היה לענות לא.. אני הרי קטנה עניתי לה כן וברגע שהבנתי שבעצם כמו שלי היה בהתחלה לא נעים לחפור למשפיעה, מביך להיפגש וכדו' אז המושפעת שלי נמצאת כרגע באותו מקום.. עצם ההבנה משנה המון.
ואו ואו ואו כל כך נכון וכואב
גרמת לי שנוי חזק בזכותך
תודה ענקיתת על הטיפ החשוב הזה!!
שנה הבאה בעז"ה אני יהיה מדריכה ואני בטוחה שבזכותך תהיה לי שנה מדהימה עם החיילות שיהיו לי:)
הלב שלי התכווץ, זה כואב.
מזדהה עם כל מילה..
תודה לך, קיווי יקרה! בעז"ה שאני יהיה מהצד השני אני ישים לב…
מדהימה אחת.
וואו!!!
מדהימה אחת. את כותבת יפהפה. ומדהימה עוד יותר המדריכה שלך..
אני–
נגעת בי.
אני גם מדריכה. ופתאום, נתת לי לחשוב על הצד השני. בטוחה שהחניכות שלי עוד יודו לך…
והזכרת לי קצת אותי..
סליחה על החדירה לפרטיות, את— עדיין-שקופה-?
וואו, תודה על כל התגובות. כיף היה לדעת שהפוסט נגע לכל כך הרבה בנות.
לשאלתך – אני הרבה פחות 'שקופה', אבל המשקעים מפעם עדיין קיימים בי. וזה כואב לפעמים.
אני שנים הילדה הזאת בערך מהרגע שבו עמדתי על דעתי
וזה תסכל אותי נורא נורא
עזבי מדריכות, המורות אף פעם לא התעניינו בשלומי
כי לא התלוננתי על כלום
השיחות היחידות שלי עם המורות שלי מאז ומתמיד זה מה הם צריכות ממני (נושא לדיון נפרד?)
זה נדיר מאד עם הייתי מצטיינת
השנה הייתי מדריכה פעם ראשונה ופתאום הבנתי כמה זה קשה
20 ילדות שובבות על הראש מטבע הדברים תשומת הלב שלך מופנת למקור הרעש
אז השתדלתי ממש להתייחס לזאתי השקטה שיושבת כבר שעה ומשלבת ידיים לחמיא לה וכו
אבל פתאום הבנתי כל כך את המדריכות שלי לאורך השנים, זה קשה עד בלתי אפשרי לתת צומי לכל בת
תודה, קיווי, על הפוסט. חשוב ונוגע לכל מדריכה שהיא.
תודה שהסכמת לשתף כדי שלאחרות לא יהיה קשה כמו שהיה לך.
וואו קיווי, לא יודעת מה לענות לך.
את פשוט… קצת אני ?
אני גם הייתי כזאת, הטאטלע. והיום אני ב"ה זכיתי להיות מפקדת?
ואני משתדלת לשים לב לכולן. הבעיה שהבטחון העצמי שלי קטנצ'יק פצפון… אז גם ככה כל פעילות זה מס"נ בשבילי.