לחשוב וליישם

ושוב ליפול

חשבתי שאשב ואכתוב לו תהילות,
חשבתי שאעסוק כל היום בתשבחות,
חשבתי שלא אפסיק להלל
להודות,
ולהדר,
חשבתי שלעולם יהיה לי מרוב לא ייספר.

חשבתי…
חשבתי והגיעו המחשבות של אחרי.
למה זה קורה?
למה היא חולה?
ולמה הוא נפטר?
למה הוא עצוב?
ולמה היא,
שהיא בעצם אני,
לא מקבלת את מה שהיא רוצה?
ומה אני רוצה?
רוצה שיהיה טוב, בשביל מה נברא העולם הזה?
כדי שנבנה דירה לו יתברך,
אז נכון,
יש בעולם גם דברים שנראים לנו לכאורה לא טוב,
אבל למה ה"לא טוב" הזה מגיע אלי,
לסובבים אותי,
לאנשים שקרובים אלי באמת!
למה?
למה הוא חייב שמישהי שקרובה אלי תהיה חולה?
למה הוא חייב שמישהו שקרוב אלי נפטר?
למה הוא חייב שיקרו דברים עצובים שמשפיעים על הסובבים אותי?
למה?
אם הוא קבע תכלית לעולמו אז שיתן לנו להגיע אליה,
למה צריכים לקרות דברים שגורמים לנו ליפול,
ואז לקום,
רק כי צריך להגיע לתכלית,
ושוב זה קורה,
ושוב ליפול,
למה?
למה הוא לא יכול לעשות שכולנו נהיה בריאים?
שיתן את החולי והרע בדברים שאינם מועילים להגיע לתכלית,
למה הוא לא יכול לעשות שכולנו נגיע ל120?
למה?

אלא, שהוא ברא את עולמו דווקא כך,
שמכל נפילה נדע גם לקום,
שמכל עצב נצא לשמחה,
שגם כשמישהוא נעלם מחיינו נדע שהוא את תפקידו סיים,
וכשאנחנו נקום אחרי כל נפילה,
ונפעל גם אנחנו את תפקידנו,
נזכה לראות שוב את היקרים לנו,
נזכה להיות שמחים ומאושרים באמת,
נזכה לראות את כל הטוב והשפע,

כל זה רק אם,
נחשוב